מתי יודעים שזה הזמן להמשיך הלאה?

היי.
לפני כמה ימים אני ובן זוגי (בעצם, האקס שלי...) נפרדנו, כלומר הוא נפרד ממני...
הסיבה לפרידה הייתה כי נתתי למישהו מספר פלאפון שלי באיזשהו מסיבה. רגע לפני שאתם שופטים אותי - באותה המסיבה, חשבתי שאני והוא נהיה ביחד (שנינו היינו בה, כל אחד עם חברים שלו), שלחתי לו הודעה שאני במסיבה, והוא הגיב לי בנקודה, לא הבנתי את פשר התגובה שלו... שלחתי לו עוד ועוד הודעות והוא לא הגיב, אז הייתי בטוחה שהוא סינן אותי... הרגשתי כל כך חסרת חשיבות באותו הרגע... רגע לפני השעה 12, שכולם מתנשקים (סילבסטר), ראיתי שלא רק שהוא לא מחפש אותי, אפילו עדיין אין קול ואין עונה בוואטסאפ... אז נסיתי ליזום שוב, ושלחתי לו "לא בא לך להתנשק עם בת זוג שלך בסילבסטר?" "איפה אתה?". בהתחלה חשבתי שאולי הפלאפון שלו התקלקל (וגם אם כן, הוא עדיין יכל למצוא אותי. יש לנו חברים משותפים שהיו במסיבה שגם להם פלאפון) ואז ראיתי שיש שני ויים. כלומר הכל בסדר עם הפלאפון שלו. כל כך נפגעתי, הסתכלתי כל כמה דקות על הפלאפון לראות אם הוא ענה לי, אבל הוא לא... אז חשבתי על הזין שלי, אנסה להנות במסיבה, למה שיהיה אכפת לי ממישהו ששם זין עלי... אז עשיתי כיף (בדיעבד גם הוא מאוד נהנה עם חברים שלו במסיבה וכו'), והיה לי כיף ברגעים ששכחתי בהם את ההרגשה הכואבת הזאת, למרות שהתחילו איתי כל כך הרבה בנים, אמרתי לכל אחד שיש לי חבר. בסוף המסיבה, כשכבר פירקו הכל, והבנתי שאין לי למה להמשיך לצפות, כאב לי כל כך, התאפקתי שלא לבכות, אז יצא שאני ומישהו מאוד חמוד שהתחיל איתי דיברנו שיחה ארוכה, וזה ניחם אותי, ההרגשה שהוא נתן לי, הוא ביקש מספר בדרך מאוד חמודה ונתתי לו. להגנתי, לא תכננתי מעולם לצאת איתו כשיש לי בן זוג, וגם הוא לא שאל אותי אם יש לי בן זוג (אחרת הייתי אומרת שיש לי), וגם אחרי שהוא שלח לי הודעות בוואטסאפ, ברגע שזה הגיע לכיוון שהוא מתחיל להחמיא לי עצרתי את זה והפסקתי לענות לו כי לא רציתי לפגוע בזוגיות שלי אם במקרה עוד היה לה סיכוי. אני חשבתי שאין לזוגיות הזאת סיכוי, כי כל כך נפגעתי ולא עלתה לי סיבה אחת מוצדקת לראש שהוא היה יכול לעשות את זה... תכננתי את הערב הזה כל כך אחרת, הייתי בטוחה שאחזור אחרי המסיבה אליו הביתה כמו בדרך כלל... כשהגעתי הביתה, שלחתי לו הודעה מאוד ארוכה על כמה פגועה אני ועל זה שנתתי למישהו את המספר שלי. ומפה לשם מסתבר שהוא היה כעס עלי כל כך ולא יכל לדבר איתי מרוב כעס או אפילו לכתוב לי שהוא כועס עלי מסיבות כאלה ואחרות בגלל משהו שהוא חשב שעשיתי אבל לא עשיתי בכלל (בקיצור, קצר מאוד גדול בתקשורת. לא היה לי מושג שהוא בכלל כעס עלי). יום למחרת הוא הודה שהוא טעה, אבל שאנחנו צריכים לדבר. קבענו לדבר ביום מסוים ששנינו יכולנו, כך שבין לבין לא דיברנו בכלל. אני חשבתי שכשניפגש, נדבר אחד עם השני לראות אם יש דרך לעבוד ולשפר ולתקן את הזוגיות שלנו (כי אני בדרך כלל זו שמנסה לתקשר כל הזמן, ולשאול אותו אם משהו מפריע לו, ולהגיד לו שמשהו מפריע לי - והרבה פעמים יצא לי להרגיש ממנו חוסר אכפתיות למרות שלטענתו אותם הדברים לא הראו חוסר אכפתיות. אני בן אדם שצריכה חום ויחס ואהבה, והוא בן אדם שקשה לו לבטא את עצמו ומאוד ציני). כשהגעתי אליו, הדבר הראשון שהוא אמר לי זה שהוא נפרד ממני, ושהוא בטוח שאין אפילו על מה לדבר. דיברתי איתו, והוא אמר שזה בגלל שאין לו אמון בי יותר כי בגדתי... להגנתי, אני לא הרגשתי באותו הרגע שאני בוגדת בו, ולא חשבתי שזה "גבול" בשבילו, אם כי ידעתי שזה יפריע לו, והיו לי את הסיבות שלי לחשוב ככה (הוא אף פעם לא הראה קנאה מסוימת, הוא לא הראה התנגדות לזה שהתחלתי לרקוד בצ'אטה, הוא לא הראה כעס על זה שהייתה לי אפליקציה של טינדר (לא השתמשתי בה, ובסוף מחקתי אותה מן הסתם. היא סתם הייתה שם), וכשביקשתי ממנו סתם להיפגש עם אנשים חדשים זרים ולצאת איתם בקטע שהוא לא זוגי, רק שנינו, הוא גם אף פעם לא הראה התנגדות לזה). אז הנחתי שמבחינתו גם זו לא בגידה, לא ידעתי שזה כל כך כל כך כל כך יהיה אכפת לו ויפגע בו. הוא אמר, שזה ממש מוזר שאני חושבת כי *כל* בן אדם שהוא התייעץ איתו בנוגע לזה אמר לו חד משמעית להיפרד ממני, שהוא רצה להבין אם הוא חושב יותר מידי בצורה קיצונית והוא הבין שהוא צודק כי עובדה שכל אחד אמר לו את זה. ורק חבר טוב שלו הוסיף ואמר שכנראה עשיתי את זה כי אני ילדותית... אמרתי לו שאני מצטערת ואם הייתי יודעת שזה כל כך פוגע בו או שזה מעמיד את הזוגיות שלנו בכזה סיכון לא הייתי עושה את זה אף פעם. אז הוא אמר לי שזה שאני פגועה זה לא תירוץ לבגוד, שהוא לא יכול לסמוך עלי יותר. נסיתי להלחם על הקשר שוב ושוב במהלך השיחה, פעם אחת כששאלתי הוא חשב לכמה שניות ואמר שזה ממש קשה לו להגיד את זה אבל לא, והתחיל לבכות. כל כך הופתעתי, לראשונה ראיתי אותו בוכה, הלב שלי כל כך יצא אליו, הרגשתי כל כך כאובה שפגעתי ככה בבן אדם שאכפת לי ממנו והצטערתי אינסוף פעמים, וחיבקתי אותו... באותו הערב שדיברנו הוא אמר לי שציניות שלו זה הדרך שלו להתמודד עם כל זה (וזה גם הפתיע אותי ממש לשמוע את זה ממני), שאני מושכת בעיניו שכן אכפת לו ממני ושכן אני חשובה לו וזאת הייתה הפעם הראשונה בקשר שלנו במהלך כל השנה הזאת שהוא אמר לי שאני חשובה לו... אמרתי לו שאם הייתי שומעת את זה ממנו לפני, אז באמת ששום דבר מזה לא היה קורה... ואמרתי לו שתמיד הראתי לו בקשר עד כמה שהוא חשוב לי (מחמאות, ברכות, מתנות קטנות וכו'. שדרך אגב, תמיד הגיעו אך ורק מהצד שלי) - ובלי שאפילו פירטתי איך הוא אמר לי שזה באמת נכון. אמרתי לו שלא יפעל מהרגש שבוא ניתן לזה עוד הזדמנות... ששנינו כל כך מיוחדים וכל כך מתאימים שחבל לפספס את זה בגלל שהתקשורת שלנו דפוקה, שתקשורת זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולתקן אותו. והוא אמר שבגלל העניין של האמון הוא לא יכול. ושלהיפך, אם הוא היה פועל לפי הרגש הוא היה נשאר איתי, אבל בגלל שהוא פועל לפי ההגיון אז הוא לא... אחרי שביקשתי שוב ושוב, ואמרתי לו זה שאני נמצאת כאן ולא מוותרת עלינו זה לא אומר לך כלום? הוא אמר שזה אומר... אבל שזה כבר לא משנה כי בגדתי... כי אני אימפולסיבית לדבריו... הוא שאל אם אפשר שנקח כמה ימים הפסקה כי הוא רוצה להתייעץ עם עוד אנשים כדי להבין אם הוא סתם מקובע או שלא, אמרתי לו שאני לא רוצה ללחוץ עליו ושאני באמת מצטערת אבל אני לא רוצה להיות על hold ולקבל "לא" בפעם השניה יכאב לי כפליים... ואז הוא אמר שוב אז לא... שאלתי אותו אם הוא בכלל אוהב אותי בחצי צחוק חצי לא (כי במהלך השנה שהיינו ביחד לא אמרנו אף פעם אחד לשני שאנחנו אוהבים אחד את השני) והוא אמר שזה ממש לא משהו שהוא יכול להגיד בסיטואציה הזאת...אמרתי לו שאין לי בעיה לוותר על האגו שלי ולהלחם אבל עד גבול מסוים, שאם הוא באמת אומר לא, הפעם אכבד את זה ולא אדבר על זה יותר... הוא אמר לא... ואמרתי בסדר... השעה הייתה כבר מאוחרת, הוא ביקש שאשן אצלו, ישנו ביחד ואני כל כך בכיתי. חיבקתי אותו והוא חיבק חזרה... כשיצאתי בבוקר מהבית שלו חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני לא כועסת על אף אחד, ושהיה לי ממש ממש כיף איתו בזוגיות, הוא אמר שגם לו היה כיף, ראיתי שעוד רגע זלגו לו דמעות מהעיניים והלכתי... עכשיו, אני כן מודעת לעצמי, אני נראית טוב, יש לי חשק מיני מטורף, יש לי באמת אופי טוב סך הכל, ונסיתי שהזוגיות הזאת תצליח, נסיתי לשמח אותו ולהשקיע בזוגיות הזאת.. באמת... הוא גם היה הסקס הראשון שלי...בין שנינו הייתה תשוקה מטורפת... ועדיין אני מרגישה כל כך תחושה ענקית של פספוס, למרות שהיו הרבה רגעים בקשר שלא היה לי בהם טוב, אלו דברים שעכשיו אני מבינה שכן היה אפשר לעבוד עליהם... לשנינו יש שאיפות דומות, עקרונות משותפים, ובאמת שהכל התאים בינינו... רק שאני הרגשתי שאני זקוקה ליותר אהבה (ואמרתי את זה) והוא כן ניסה לפעמים קצת... בסופו של דבר, אני לא יודעת האם אני אמורה להלחם על הזוגיות הזאת - כי אם כן - באמת שאין לי בעיה לא לוותר עליה, או שזה שהוא ויתר עלי אומר שאני באמת לא עד כדי כך חשובה לו, או שלי מגיע מישהו יותר טוב, או שכבר נלחמתי יותר מידי באותו היום ואני צריכה לכבד את ההחלטה שלו... כי הלב שלי כל כך רוצה אותו... ואם יש עוד סיכוי לקשר הזה, אני אוהבת אותו... למרות כל הפאקים שלו... ואולי אני אמורה להמשיך להלחם, כי אני כביכול ה"בוגדת" (כל כך כואב לי להגיד את זה, ולהרגיש את זה. מעולם לא בגדתי, ולעולם לא רציתי לתת למישהו הרגשה כזאת... שאני בגדתי בו... בחיים לא חשבתי שאהיה מהאנשים האלה...) וכי יש לו סיבה מוצדקת... אני לא יודעת מה לעשות... מרגישה כל כך כאובה, כואב לי בכל הגוף...