היי לכולם, כפי שהבנתם מהכותרת, אני בת 30
והסיפור שלי הוא כזה: מרגע השחרור מהצבא השנים חלפו להן בלי להרגיש, וכל שנה חשבתי לעצמי שבטח בקרוב אדע מה אני רוצה לעשות עם עצמי ולמה אני מתחברת. זה לא קרה. אני סובלת מחרדה חברתית וחוסר ביטחון וזה גורם לי להתקבע על סוג מסוים של עבודות - בעיקר מאחורי הקלעים, כמו פס ייצור במפעלים למיניהם. היו מקומות בהם גילו שיש לי פוטנציאל לעשות הרבה מעבר לעבודה פיזית והציעו לקדם אותי אבל נלחצתי ופשוט העדפתי לעזוב. היום בגילי כבר נורא קשה לי לראות את עצמי עובדת משמרות בשעות קשוחות, כשרוב העובדים סביבי בני 20 שהגיעו לעשות מועדפת. כל החברות שלי כבר התברגו בכל מיני מקומות שאפשר להתקדם בהם וטוב להן, רק אני מרגישה מאוד מאוד אבודה. מתחרטת שלא למדתי אפילו בכוח, כי אין לי תחביב או משהו שאני יכולה לפתח ואין לי גם הרבה אופציות לעבודות בגלל המגבלות הנפשיות שהזכרתי קודם.. ניסיתי גם טיפול פסיכולוגי שלא עזר. כל המצב הזה גורם לי להרגיש שאני לא שווה כלום.. שכל החיים שלי הולכים להראות ככה ואני מתחילה לאבד את השפיות ולחשוב מחשבות אובדניות :( אשמח לעצה/הזדהות, כל דבר..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות