ככה זה היה כל החיים, אני ממש רגיש וכל מי שמכיר אותי יודע את זה, קל לא קל, נוח לא נוח זה אני ומי שרוצה להיות איתי בקשר מסוים צריך לדעת לכבד את זה ומאז שאני זוכר את עצמי ההורים שלי תמיד צועקים עליי על שטויות, מורידים אותי, מדכאים אותי מלהיתפתח והדבר שנראה שהם הכי אוהבים זה להוציא עליי עצבים ויכולים סתם להיכנס אליי לחדר ולהתעצבן עליי על משהו שמעולם הם לא דיברו איתי עליו.
מגיל 10 אני משחק במחשב ומסתגר, לא אומר שמגיל 10 ועד עכשיו אני מסתגר בחדר נטו בגלל הדברים האלה אבל יש להם חלק גדול.
שאני בחדר במחשב אני בסוג של בועה ואני לא צריך להתמודד ולחיות את מה שאני חיי.
אני יודע שזה נראה שאני פשוט לא מוכן להתמודד ואולי כתוצאה מזה אני יצאתי קצת רגיש יותר מאחרים אבל זה לא נכון ואני מודע להכל פשוט מאז שאני זוכר את עצמי אני ככה ושאני במחשב אני תמיד מצליח למצוא עידוד אם זה בלשחק משחקים, צפייה בסדרה או כל מיני דברים שאפשר למצוא במחשב אבל תמיד אני מוצא דרך לשפר לעצמי את המצב רוח ולא להרגיש רע בגללם הודות למחשב.
עברתי כמה אירועים בחיים שכמעט והחלטתי לסיים את החיים שלי אבל כל פעם מצאתי לעצמי סיבה אחרת ללמה לא אבל תמיד בכל פעם, הייתי הולך למחשב ומוצא את העידוד שאני מחפש.
חיי החברה שלי יותר מבסדר, החברים שלי אוהבים אותי אני אותם, יש לי עבודה ככה שאני גם יוצא לפעמים ואין לי כל כך בעיות של כסף.
שמתי לב גם שהאובר ברגישות הזאת היא בעיקר שאני מדבר עם ההורים שלי, אני כן יכול להיעלב או סתם להרגיש לא בנוח אם יצעקו עליי אבל אם הם יעשו את זה אני אשכרה יכול לבכות וזה מוזר לי כי אני באמת לא בוכה, לא שאני חושב שיש משהו רע בלבכות אבל זה פשוט מוזר שרק מהם אני מסוגל לזה.
אני לא בטוח אם יש לי משהו לשאול אבל אני מאמין שזאת הייתה סוג של פריקה יותר משאלה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות