אני שונא שאני מתקשה מדי יום רק לתפקד בתור בן אדם בינוני.
אני שונא שהמאבק שלי הוא בלתי נראה לחלוטין מחוץ לראשי.
אני שונא שאני לא יכול למצוא את המילים כדי לתאר את זה.
אני שונא את זה שאם הייתי מצליח, אף אחד לא היה מאמין לי.
אני שונא שדיווחו עליי וקיבלתי ביקורות גרועות בכל עבודה שאי פעם עבדתי.
אני שונא שהביקורות הן רק רשימה של סימפטומים.
אני שונא את זה שאם אספר על כך לבוס שלי הוא יחשוב שאני משקר.
אני שונא שכשאני מספר על הבעיות שלי בהרחבה, אנשים מגיבים ב" אם כל זה היה נכון, אז לא היית מסוגל לחיות" כאילו הם ניצחו אותי, כשאני ליטרלי מנסה להגיד להם שאני לא יכול לחיות בגלל הבעיות האלה.
אני שונא שהבעיה היא שהעולם מתכונן כך שבן אדם אם בעיותיי לא יוכל לתפקד בתוכו.
אני שונא את זה שהADD מרגישה כחלק כה מהותי ממני, שאני יודע שזו לא מחלה שאפשר לרפא, שזה לא דבר שקורה לי אלא זה אני ולכן לעולם לא אהיה חופשי מההשפעות השליליות שיש לה על החיים שלי.
אני שונא את זה שלשנוא את הADD אומר לשנוא את עצמי.
אני שונא שאף אחד לא יאמין לי כשאומר שאני לא מסוגל לנסות יותר מכיוון שהבעיה היא שהADD היא מצב שמונע ממני לעשות זאת.
אני שונא שהם לא יכולים לתפוס את זה שהבעיה היא שאני לא יכול "פשוט לעשות את זה".
אני שונא את שאני מלקה את עצמי על כך שאני לא מנסה יותר כי עמוק בפנים אני מרגיש שאם באמת היה אכפת לי הייתי עושה את מה שכולם אומרים שאני צריך לעשות ופשוט מכריח את עצמי.
אני צריך לעשות. אני שונא את זה שהעובדה שאני לא יכול מאשרת כל דבר רע שאני חש כלפי עצמי.
אני שונא את זה שמסתבר שהדבר היחיד שהמוח שלי לא מוסח ממנו ומצליח לעשות במשך שעות זה להלקות את עצמו על כך שהוא כישלון קולוסלי.
אני שונא ADD, ולכן, אני שונא את עצמי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות