אז ככה,
אמא שלי מאוד חרדתית בכל מה שקשור לקורונה (היא לא בקבוצת סיכון אבל זה לא משנה).
היא חושבת שהיא יודעת מה יהיה ואיך יהיה, עוד לפני שהקורונה הגיעה לארץ היא תיארה מה יהיה פה וזה באמת קרה.
חזרתי לגור איתה בפיק הראשון של כל הסגר ובגלל הגל השני עכשיו היא פשוט היסטרית ברמות. היא עושה לי פרצוף כשאני רוצה להפגש עם חברה, בהתחלה זה בכלל היו ויכוחים על זה שלא אלך בכלל. ואם ארצה להפגש עם כמה חברים במקביל זה בכלל לא בא בחשבון . אני מרגישה כמו ילדה בת 15. אומרת לי שאם הייתי גרה לבד הייתי עושה מה שבא לי אבל היא לא תסכים שאסתובב מי יודע איפה ואביא הביתה מחלות. אני מבינה שהפחד לגיטימי ואנחנו גם מאוד שומרים וגם אני עם מסיכה והגיינה וחיטוי והכל אבל זה מתחיל להיות ממש קשה עבורי כי אני מתחילה להרגיש שצריך להתחיל להתרגל לקורונה זה לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב . צריך להיזהר כמו שאני עושה אבל לא צריך להפסיק לחיות. אני בקושי יוצאת מהבית או נפגשת עם אנשים וזה קשה לי. אז כשמזמינים אותי לאיזה מפגש אני מתבאסת מאוד על זה שהיא עושה לי סצנות וכמובן שלא אלך.
מרגיש שרק אני חיה בבועה כזאת בזמן שאחרים הבינו שפשוט צריך להמשיך לחיות ולהיזהר וזהו.
מרגישה שזה כבר נהיה אובססיה אצלה וזה נכפה עלי.
מה אתם חושבים? על הדרך שלה ?
לוותר ולהשלים עם המצב או לנסות לשנות את זה או לעשות דברים בשושו? למרות שזה ממש לא באופי שלי מרגיש לי כבר בלית ברירה.
אמא שלי מאוד חרדתית בכל מה שקשור לקורונה (היא לא בקבוצת סיכון אבל זה לא משנה).
היא חושבת שהיא יודעת מה יהיה ואיך יהיה, עוד לפני שהקורונה הגיעה לארץ היא תיארה מה יהיה פה וזה באמת קרה.
חזרתי לגור איתה בפיק הראשון של כל הסגר ובגלל הגל השני עכשיו היא פשוט היסטרית ברמות. היא עושה לי פרצוף כשאני רוצה להפגש עם חברה, בהתחלה זה בכלל היו ויכוחים על זה שלא אלך בכלל. ואם ארצה להפגש עם כמה חברים במקביל זה בכלל לא בא בחשבון . אני מרגישה כמו ילדה בת 15. אומרת לי שאם הייתי גרה לבד הייתי עושה מה שבא לי אבל היא לא תסכים שאסתובב מי יודע איפה ואביא הביתה מחלות. אני מבינה שהפחד לגיטימי ואנחנו גם מאוד שומרים וגם אני עם מסיכה והגיינה וחיטוי והכל אבל זה מתחיל להיות ממש קשה עבורי כי אני מתחילה להרגיש שצריך להתחיל להתרגל לקורונה זה לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב . צריך להיזהר כמו שאני עושה אבל לא צריך להפסיק לחיות. אני בקושי יוצאת מהבית או נפגשת עם אנשים וזה קשה לי. אז כשמזמינים אותי לאיזה מפגש אני מתבאסת מאוד על זה שהיא עושה לי סצנות וכמובן שלא אלך.
מרגיש שרק אני חיה בבועה כזאת בזמן שאחרים הבינו שפשוט צריך להמשיך לחיות ולהיזהר וזהו.
מרגישה שזה כבר נהיה אובססיה אצלה וזה נכפה עלי.
מה אתם חושבים? על הדרך שלה ?
לוותר ולהשלים עם המצב או לנסות לשנות את זה או לעשות דברים בשושו? למרות שזה ממש לא באופי שלי מרגיש לי כבר בלית ברירה.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025