הכל זורם חוץ מהלימודים, לא יודע מה עובר עלי

היי חברים,
לא יודע מאיפה להתחיל ויותר מזה.. לא יודע למה אני ככה.
אני לומד לתואר נחשק, סוף שנה ראשונה.
עממה, אני פשוט לא לומד ואני עוד מודע לזה שזה הכי גרוע!
עברתי לא מעט חרא בחיים שלי מה שיצא חרדות קשות עד לפני שנה והיום יש לי "שרידים" של חרדה חברתית שאני עובד על לטפל ולהתגבר גם על זה.
אני טיפוס חיובי ואוהב את כל מה שקשור בהתפתחות אישית.
שומר על תזונה, כושר, קורא אבל עדיין למרות הכל אני פשוט בורח מללמוד.


אני לא יודע למה,
אולי זה הפחד מכישלון.. אבל זה לא הגיוני לי כי עצם זה שאני לא לומד *זה* מה שיביא לי כישלון אז למה שלא אשב על התחת ואלמד כבר?!

אולי זה מעצלנות/פחד מאחריות/ממחוייבות?
אני באמת לא יודע, מבולבל לגמרי.
אני בורח ומוצא כל הזמן משהו אחר להתעסק בו חוץ מלפתוח ספר וללמוד.
מחר יש לי מבחן על קורס שלא באמת למדתי אליו במהלך כל הסמסטר!
אני לא אוהב את המצב, זה עושה לי רע ותחושה כל כך מחורבת אבל אני לא מצליח לשבת וללמוד.
אני אצפה בסרטונים אשכרה כל היום, אהיה בווטסאפ ובאינסטגרם אבל לא ללמוד.
זה מרתיע אותי מסיבה מסוימת ומשהו פשוט גורם לי לברוח מזה.
אפילו עם אטנט אני לא מצליח להתרכז, כאילו.. אני כן מרגיש יותר מפוקס ושהמחשבות שלי יותר מסודרות אבל עדיין - אני פשוט לא אקבל החלטה לשבת וללמוד.

וזה לא שהתואר לא מעניין אותי, ההפך! אני מתעניין מאוד בכל מה שקשור אליו ואני בכללי טיפוס שאוהב לצבור ידע וליישם אותו אז האופציה של התואר לא בשבילי או לא מעניין אותי גם יורדת לדעתי מהפרק.

האם זה קרה כאן למישהו?
אני יודע שקל להגיד "תתעלה על עצמך" או "אתה גבר בן 24 תתעורר"
אבל זה לא משהו שפשוט לי. בכל שאר האספקים בחיים שלי אני בסדר גמור, גם בעבודה.
אבל כשזה מגיע ללשבת וללמוד אני אגיד לעצמי "טוב נסיים לראות את הסרט ונתחיל"
ואז אחרי הסרט אני רעב אז "אוקי אסיים לאכול וזהו אני אשב" ואז אני אוכל מול המחשב אז ברגע שסיימתי אני פשוט ממשיך להשאר למערבולת של סרטונים, סדרות, עבודה באינטרנט והופה - עברו שלושה חודשים ואני יום לפני מבחן.

אני ממש מגעיל את עצמי נטו מלכתוב ולדבר על זה אבל זה פשוט מעיק עלי ואני לא יודע מה אפשר לעשות כדי להפסיק את כל חוסר האחריות הזה.. מה נהיה ממני?