רווק בן 23 כמעט ללא ניסיון. אינני מסוגל לפתח תקשורת עם אף אדם

אז ככה.

הכי רחוק שהגעתי לאחר שהתחלתי מסע לשיפור עצמי זה שנשים שעשיתי להן סופר לייק עשו לייק חזרה בטינדר, וזה היה לאחר ששילמתי בשביל פרופיל מוזהב.

זה התחיל מ0 לייקים בגיל 20, עלה לכ2 לייקים בגיל 21, וב23 הגעתי לכ-2 מאצ'ים רק בעזרת הסופר לייק שגורם לצד השני לקבל הודעה ספציפית שמישהו עשה לייק מיוחד.

בשני המאצ'ים, הלכתי על משפטי פתיחה שהיו קשורים למה שהן רשמו בפרופיל שלהן. שניהן הגיבו, הגבתי חזרה כדי להמשיך את השיחה, ומאז אחת עשתה אנמאץ' אחרי כשבוע והשנייה לא החזירה תשובה כלל. עשיתי אנמאץ' בעצמי לשנייה ובפעם המיליון מחקתי טינדר.

ללא סופר לייקים, כלל אין לי תוצאות.

לא הייתי אומר שאני נראה נוראי. התחלתי להתאמן, לעצב את השיער ולהתלבש כמו אדם נורמלי, ואתמול אפילו שאלו אותי אם אני נשוי כי לדעתם אני נראה נשוי (?!).

לא יודע איך קפצתי ממישהו שנראה כמו בתול בן 12 לנשוי בגיל 23 תוך שנה אחת בלבד אבל היי, אסתפק בזה.

איבדתי את הבתולים בברלין לזונה, וכשנתיים אחרי זה הייתי בשלישייה עם חברים (אני וזוג).

אוקיי, אז אנשים מספיק בוטחים בי להיות איתם בשלישייה, אך לשוחח בטינדר אני לא מסוגל.

אני בן אדם די מתבודד. מהפעמים שאני זוכר את עצמי מנסה להיפתח אני תמיד עושה מעצמי צחוק. לפני הקורונה לקחו אותי לבר, אנשים דיברו איתי, אבל זה לא זז לשום מקום ומאז הקורונה לא יצא לי לפתח את עצמי.

הבעיה לדעתי:

הביישנות שלי היא במצב שאני לא מסוגל אפילו לקרוא לאמא שלכם זונה בקול אוף דיוטי דרך המיקרופון, אז אני אומר בלב.

לא הכרתי חבר בכוחות עצמי מגיל.... אולי אף פעם. תמיד פשוט התבודדתי בפינה עד שאימצו אותי ומאז תקועים איתי.

עכשיו בגלל שאנחנו בחברה שעד לא מזמן גרמה לרב הנשים לחשוב שהן לא אמורות ליזום שיחות, לא הכרתי גם הרבה נשים. הכרתי, אבל נחשו מה, הן יזמו בעצמן, וזה התחיל לקרות רק בגיל 20 בזמן השירות, כשתקעו אותי כנהג לכ50 תצפיתניות.

3 שנים עם 50 תצפיתניות, בשתי פלוגות שונות, והכרתי 0 מהן במהלך כל השירות. שתי חיילות שהכרתי מהמפלג עדיין בקשר איתי עד היום. התבודדתי בפינה, אימצו אותי, נתקעו איתי.

יש הרבה יותר מדי מה לספר אז כדי להבין את כח הסיפור, אז אסיים בכך שאוסיף שפגשתי מעל ל10 פסיכולוגים/עובדים סוציאלים/פסיכיאטרים, הייתי על כדורים, עברתי טיפולים שונים ואפילו עצרו אותי ושלחו אותי לבית חולים נפשי, רק כדי לומר שהם לא מטפלים במקרים של אגארופוביה רצינית כמו שלי.

איבדתי אימון ברפואה נפשית (שנכשלה לטפל באחותי, בסבתא שלי, בהורים שלי, ובי, מסיבות שונות לכל אחד מאיתנו), אז אני מנסה לראות מה עוד אפשר לעשות לדעתכם.