נכשלתי... חושב לוותר. מה לעשות?

אז בשלושה ימים האחרונים הנחתי תפילין... קראתי את הפרקים המקושרים להצלחה בספר תהילים וכן נשאתי אותו בדרכי, נישקתי ספר תורה וקראתי את תפילת שמע ישראל בבוקר ובערב.
לא, אני לא כותב את זה לספר לכם על חזרה בתשובה, אלא על קבלת העובדה שאני לא מסוגל!

אז לבשתי ברדס חדש, החלפתי נעליים, התבשמתי בבושם חדש, שתיתי הרבה מים, הוספתי שירים חדשים לפלייליס, העמדתי פנים כאילו דבר לא קורה.

ניסיתי הכל! כל טריק, כל אמונה תפלה ואמונה שלמה, הכל!

ונכשלתי, בפעם הרביעית נכשלתי במבחן הנהיגה.

מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי על הרגע שבו אוכל לנהוג.

כלונו מכירים את ההרגשה הזאת לפני הטסט: הלחץ בחזה, חששות קלים ותקווה קלה שהיום אתה עובר.
אז אצלי זה כבר אחרת, הלחץ בחזה הפך לשנאה טהורה לטסטרים, החששות לחרדות והתקווה הפכה לציפייה: כיצד הטסטר הבא ירמוס לי את הכבוד והחלום, בברקס או בנגיעה בהגה?

אני לא רציתי לעשות עוד טסט, אבל הלחץ החברתי גבר מהחברים בעלי הרשיון, ההורים ושלושה מורים שאומרים שאין מוכן ממני לטסט. לא רציתי להתאכזב שוב. האכזבה בקבלת ההודעה שנכשלת היא גרועה מלקבל ברקס!
ההמתנה מורטת העצבים, התקווה להודעה חיובית, הלחץ לאחר הטסט והכל מתנפץ בהודעה נוראית שמבקשת ממך לשלם עוד כסף בעבור שיעורים נוספים ומבחן חדש!

העשרים ושנים בפרואר, ניגש לטסט הרביעי בהשפעת הלחץ החברתי והתקווה שעוד אוכל לנהוג מתישהו כמו כל אזרח בארץ.
הטסטר נכנס לרכב וקורא בשמי, אני נענה ומתיישב, מכוון את הכיסא והמראות, וכל מה שרץ לי בראש זה איך הוא ירמוס את כבודי?! איך הוא יוציא ממני עוד כספים על שיעורים וטסטים?! עבדתי על תרגילי חשיבה לפני ומהר זרקתי את המחשבות האלה מהראש: ״הוא נחמד״, ״בסך הכל בן אדם שרוצה לשים אוכל על השולחן לילדיו ומשפחותו״.
נסעתי ועם הנסיעה התגלה האדם האמיתי, בחור ממורמר, מלגלגל ומתנשא שאין בכוונתו להעביר כלל. ״תגביר קצב מה אנחנו על המדרכה?!״ תעקוף אותו? מה אתה זקנה בכביש?!״ ״מה עובר עליך? אתה לא שמעת על לעבור נתיב?!״ רציתי לקום וללכת, אבל הייתה לי תקווה שאני עובר, כמו כל פעם. לאחר ארבע שעות נוראיות של סטרס, קיבלתי את ההודעה... אחסוך מכם את מה שעבר לי בראש.
אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. נודע לי כי עליי לשוב לטסט חמישי.
ואני לא מסוגל! לא מסוגל להתאכזב מחדש שוב! אחרי פרק זמן של שקט הלחץ יחזור, השנאה, החרדה והעונש הזה שנקרא טסט יתחיל מחדש וימשיך לרמוס את גבריותי וכבודי כמו שנעשה בארבעה האחרונים. מזמן נפגע לי הביטחון בנהיגה ודומני כי לא אמשיך בנהיגה, כך או כך אהיה אותו אדם, עם או בלי רשיון.
אז אמצא חלום אחר! במקום נהיגה אני אתחיל לחשוב על טיסה או הפלגה.
אני כותב את זה כפורקן לכאב וההשפלה שעברתי לאורך כל הדרך הזאת של ארבע פסילות משפילות בטסטים.
מחר יש לי בגרות בלשון ואני לא מצליח ללמוד, כשבטלפון שלי ישנן ארבע הודעות המבשרות כל פעם מחדש, כי אין ביכולתי לבצע פעולה שכמעט כל אדם בישראל עושה ומזכירות לי כמה אידיוט אני שהעזתי לחלום על לנהוג.

הייתי כותב שאני מקווה לשינוי או משהו אבל אני כבר לא מקווה לכלום.
בהצלחה לכל הניגשים לטסטים, ודעו כי פסילה בטסט לא מעידה על רמת הנהיגה שלכם.
אל תתנו להם לשבור אתכם כמו ששברו אותי ורבים לפני...