אני לא אוהב את עצמי, לא יודע איך להמשיך בצורה הזאת

טוב אז ככה ,
מאז שאני זוכר את עצמי לא ממש היה אכפת לי כל כך מה אנשים חושבים עלי אלא בעיקר מה שאני חושב על עצמי (בקטע של משיכה חיצונית , מאוד קשה לי להתמודד עם כך שאנשים ישנאו אותי צריך לעשות את ההפרדה)
זה נשמע טוב , אך ממש לא תמיד.
לדוגמה ביום שאני קם מאושר וחושב שאני יפה אז לא משנה כמה אנשים באותו יום יגידו לי שאני מכוער או כמה דברים רעים יקרו זה לא ממש ישנה לי את המחשבה ולהפך.
כשאני לא אוהב את עצמי וחושב שאני לא נראה טוב , אז לא משנה כמה מחמאות או הצלחות אני יחווה זה לא ישנה את החשיבה.
עד כאן הכל בסדר , העיניין הוא שבעבר דיי אהבתי את עצמי והיום אני לא יכול לסבול את עצמי .
אם זה מבחינת היופי שאני מרגיש כבר תקופה ארוכה לא אטרקטיבי (מתאר לעצמי שזה גם מתבטא בכשלונות עם נשים בתת מודע בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים כמה שלא נתחמק מזה)
אני מרגיש שבנות לא מגיבות אלי בכלל והפכתי לאדם יחסית "שקוף" - לא מועיל לא מזיק ולא ראוי להתייחסות .
ואם זה מבחינת האישיות , גיל 23 זה גיל שנשאלות הרבה שאלות על החיים וסוג של מתחילים לשחות בבריכה של הגדולים .
מה שגורם לי לחשוב שהאופי שלי ממש לא "ווינרי" כמו שחשבתי או כמו שניסיתי להדחיק בעבר ויש לי המון תכונות אופי שיש אנשים שהם יחשבו שהן טובות אבל אני פשוט לא מסוגל לחיות איתם יותר מה גם שלשנות אותם זה כמעט בלתי אפשרי כי פשוט אי אפשר וגם אין לי רצון להיות שחקן לנצח.
אז אני מוצא את עצמי בודד מתמיד , סולד מעצמי ככה שמאוד מוזר לי לפעמים לחשוב שבאמת אכפת למישהו ממני.
זוגיות זה משהו שכרגע לא בא בחשבון , גם מחוסר אטרקטיביות וגם שקשה לי לפתוח מערכת יחסית חדשה מעמדה כל כך "חלשה" .
נראה כאילו אני כבר לא מנסה להתמודד עם זה בכלל .
כבר לא אכפת לי כל כך להיות לבד , האמת שניסיתי לעודד חשק מיני בכך שהפסקתי לאונן וחשבתי שאולי זה מה שיגרום לי להתעורר מהבועה ולהתחיל לנסות להחזיר קצת אנרגיות נשיות לחיי (כי כביכול חשבתי שאני אצטרך את זה מתישהו ולא תיהיה לי ברירה) גם הטקטיקה הזאת נחלה כישלון צורב ועבדה בכיוון ההפוך (כנראה שזה משול למשפט שעם האוכל בא התאבון) כך שגם כשהכרתי נשים פה ושם גיליתי שיותר מעניין אותי לדבר איתן ולהכנס איתן לשיחות עמוקות מלהתחיל לחתור לאקט המיני ה"משעמם" - כמובן גם התנהגות לא אטרקטיבית ולא מושכת כשלעצמה.
זה ממש מפחיד אותי כי אני מרגיש שאני לא מכיר את עצמי , אני אדיש להכל ואיזה מן בחורה תרצה אדם במצב הזה ?
מה גם שכל החברים שלי והמשפחה מכירים את האדם הישן שבי והם לא יכולים להתייחס אליי כמישהו שונה (והאמת שגם לי) .
אז מה קרה לי ? אולי זאת בעצם ההתבגרות שמכניסה בה כל כך הרבה ספק ומורידה מהביטחון העצמי שהיה יחסית אופייני לי (בכל זאת יש לנו נטייה לייפות את העבר אז אני מתחיל לחשוב שאולי אף פעם לא היה לי ביטחון עצמי והכל היה סוג של הדחקה) .
למה אני לא חרמן ? למה אני כזה אדיש? ולמה להצלחה יש אבות רבים אבל הכישלון הוא יתום - קשה לי לקחת קרדיט על מה שהחברה רואה כהצלחה (אני כאילו נותן לזכות כל העולם את ההצלחה ולא באמת לוקח קרדיט לעצמי בזמן שבכישלון אני מרסק לעצמי את הצורה) .
איך אני יוצא מהמעגל הזה ומה זה הייצור הזה שהפכתי להיות בין לילה ? קשה לי מאוד להתמודד , אני צמא מאוד לקשר אנושי אך קשה לי לפתח אותו כשאני יודע שאני לא במיטבי בלשון המעטה .
והכי כואב לי שזה כבר לא משהו שאני מנסה להתחבט בו ופשוט "התרגלתי" למצב. התרגלתי ללהיות לוזר נטול אגו לגמרי וגאווה (שזה לפעמים דברים טובים ) .
אני כבר לא רואה מישהי שמוצאת חן בעיניי ואומר לעצמי "אני חייב שהיא תיהיה שלי ואני ממש רוצה את זה" אלא יותר לכיוון "איזה בחורה מקסימה מי שיהיה איתה יזכה"
שקוף כלפי כולם , שקוף גם בעיניי עצמי .. זה נורא!
מצטער על השאלה הארוכה ושיהיה המשך יום מקסים.