הרגשתי שהיא לא מעוניינת בקשר, להיפרד?

אני יוצא עם חברה שלי כבר יותר משנה. לאחר כחצי שנה נפרדנו לכמה ימים, והגעגוע הפך את החזרה בלתי נמנעת. באותם ימים עשיתי די הרבה כדי להבין איך אני יכול להיות יותר סבלני ומכיל, כי מה שקרה זה שהרגשתי שהיא לא מעוניינת בקשר בגלל שהייתה מרבה להתנתק להרבה זמן, לא הייתה יוזמת שיחות כמעט, וגם יש לה חבר סופר טוב שגרם לי לקנא.
התהליך שעשיתי שיחרר ממני כל מיני מחשבות ודפוסים והצלחתי לפרק זמן לא מבוטל לנהל קשר בריא ואיכותי הרבה יותר. פתאום ראיתי איך החברה שלי יוזמת ונרגשת לעשות דברים. פתאום ראיתי שהקשר מתפתח.
אני טיפוס הדרמטי, היא מופנמת. מעין היפוך תפקידים של קשר סטנדרטי. זה מאד קשה להיות עם בחורה שנאטמת כשהיא מרגישה לא בטוב. מאד קשה להרגיש שיש לה חברים שהיא בורחת אליהם כשקצת קשה. מאד לא קל כשנפגשים ואני שואל משהו שנועל אותה. אני מרגיש שאני צריך ללכת על ביצים. מרגיש באיזשהו מקום שאני כל הזמן צריך להיות בתפקיד המרצה. אני לא מבין מה אני יכול לעשות כדי לא להגיע למצב ולתחושות האלה.. באמת שאני מנסה להקליל ולהצחיק, אבל כשאני מרגיש קצת לא אהוב ומבטא את זה היא מהר מאד בורחת מנטלית. מאד נפוץ לראות היום שלא כדאי לשתף את האישה בפחדים שקשורים במה שהיא מרגישה כלפי בן הזוג. שזה מעיד על חוסר ביטחון וכו'.. ובכן, זה מה שאני מרגיש בקשר איתה. לא הרגשתי כך מימיי.
אני והיא יצאנו בחודש הראשון שלנו והתאהבנו מהר מאד! יש לנו רגעים מאד טובים ביחד, לצד רגעים מוזרים מלאים בשתיקות ותחושות מועקה. אני מוצא את עצמי המון נע בין מחשבות של "מצאתי את האחת" למחשבות של "מה אני עושה בקשר הזה?!" ותוהה אם זה בעיה שתמיד תהיה לי עם מישהי שאני אוהָב.. לאחרונה קרה מקרה שרציתי לצאת איתה והיא אמרה שזה לא יתאפשר, ולאחר מספר שעות היא יצאה עם אותו ידיד. אין לי ספק שהיא לא נמשכת אליו או משהו בסגנון, ומהכרות שלי איתה היא באמת אוהבת את הספונטניות, ולכן לא קבעה. אבל מאד פגע בי שהיא לא דיברה איתי על זה אלא רק בדיעבד.. אני מרגיש שאני לא הבן זוג שלה.
אולי אני משלה את עצמי בזה שהיא רוצה אותי כמו שהיא טוענת. היא מאה אחוז בטוחה בזה שהיא אוהבת אותי ורוצה אותי. היא באמת יוזמת יותר עדיין, ויותר פתוחה.. אנחנו נפגשים יותר וכשאנחנו הרבה זמן יחד זה מרגיש מצוין. אבל תמיד אחרי שאנחנו הרבה זמן יחד היא מייצרת מעין ריחוק, מתנתקת יותר ו"מנחיתה אותי לקרקע". לא מאפשרת את המאה אחוז התקרבות ומאד מנסה לשמר את הקשרים הנוספים שלה עם חבריה ומשפחתה. רק שזה פוגע בי ומרגיש מנוכר ולא אמפתי.
אני לעומת זאת חווה מעין משבר אחרי שאנחנו הרבה זמן יחד, ומרגיש דחייה קיצונית ממה שהיא באמת בשל חרדת נטישה.
הסיטואציה הזאת מעלה עבורי את השאלה האם אני מנסה יותר מדי? האם הקשר הזה נדון לאבדון? או שמא אני חושף כאן בעיות של חוסר ביטחון שיכולות רק לפגוע בי בחיים ועליי להתמקד בלעבוד עליהן?
אני לא נכנס לפרטים מדויקים אבל בשבוע האחרון חלה רגרסיה בקשר בעקבות כל מיני דברים שקרו, ואני ממש רוצה שנצליח לחזור לאותם ימים יותר יפים. אנחנו מדברים על מעבר אחרי שתסיים את הלימודים שלה, אבל מצד שני מרגיש שזה לא באמת יקרה כשיגיע הרגע. שיצוץ תירוץ אחר כלשהו.. אני מאמין שאם נעבור לגור ביחד אהיה חכם יותר מצד אחד, כמובן, אבל מצד שני אני מאמין מאד בזה שזה יעשה לנו טוב כי זה יאלץ אותה להתמודד עם הקשר יותר לעומק, ויעזור לי פחות לחוות ניתוקים כאלה.
אבל כל זה לא רלוונטי כרגע. אני רוצה להרגיש טוב, והקשר מוציא ממני יותר מדי אנרגיה.. אולי זה הזמן לומר ביי ביי? או שטבעו של אדם דרמטי שעבר פרידה מאבא בגיל הרך ושנחשף לאבא חורג אלים וסופר ביקורתי, להיות קוץ בקשרים, ועליי לעבור תהליכים רבים שאותם חושפת החברה?