גילו לאבא שלי סרטן לא מזמן, לפני בערך חודשיים. בואו נתחיל מזה שאבא שלי הוא הדמות הכי חזקה שאני מכיר. וזה לא כביטוי. אבא שלי הוא מהאבות הישנים של פעם, שמילה שלו זו מילה, שתמיד יגן על הילדים שלו כמו אריה ובחיים לא יראה חולשה מולם. בחיים לא ראיתי אותו בוכה. בחיים לא ראיתי אותו שכואב לו. ואני בן 18. כשגילו לו את הסרטן הוא בחר להסתיר את זה ממני ומאחים שלי בהתחלה עד שקרה מקרה שחייב אותו לגלות לנו. מאז הכל השתנה. אני ראיתי כמה וכמה פעמים את אבא שלי סובל, צורח מכאבים, בוכה ומתעלף. הדמות החזקה שהכרתי הפכה לדמות שאני חייב לדאוג לה, ושאני חייב לראות אותה במצבים שרע לה. לא עושה לי טוב לראות אותו ככה ולהציע לו את העזרה שלי, ואני יודע שגם הוא לא רוצה שאראה אותו ככה אבל אין לי ברירה. המצב של הסרטן שלו כרגע עוד לא לגמרי ברור ועדיין לא יודעים את החומרה שלו, וזה דבר שגם נותן לי תקווה מצד אחד וגם חוסר שקט מצד שני, כי יכול להיות שזה לא משהו רציני והכל יהיה בסדר ומצד שני יכול להיות שזה משהו ממאיר. רק בקרוב נדע. אין לי כל כך את מי לשתף והאמת אני גם לא יודע כמה זה נכון לשתף. אבל אני מרגיש שאני חייב לפרוק למישהו. רציתי רק לשאול בני נוער כמוני שחוו משהו דומה עם אמא/אבא בגילאי 14-18, איך שורדים? המחשבות מ0 ל100, אתה יכול בשנייה אחת להיות מאושר ובשניה שאחריה כבר להתחיל לדמיין את הנורא מכל. הכל מבולבל. איזה טיפים יש לכם שיעזרו. תודה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025