סובל מאוד, האם ההרגשה אי פעם תשתנה?

היי עברתי הרבה בחיים. אין לי קשר טוב עם ההורים. יש לי טראומות מהקשר שהיה לי איתם. ואני לא יכול לגור איתם היום. אני לבד בעולם. לא מרגיש שייך לחברה בישראל. מסובך מכף רגל ועד ראש בגלל שינויים קיצוניים שחוויתי. מרגיש שעה אחת טוב ושעתיים אחר כך רע. מרגיש ממש ברכבת הרים. רציני מאוד ולא מדבר עם אנשים. אני בנוסף לכל זה לומד לתואר תובעני. אין לי חברים שם. אין לי אף אחד שמדבר איתו. אני מרגיש ממש אבוד. אין חברים. אין בנות, אין משפחה. ולכולם מסביב יש. אני מרגיש ממש שהלכתי לאיבוד. אני לא שוקל לפרוש מהלימודים כי קשה, אלא שוקל לעבור לחול וללמוד שם כדי שאולי השינוי הזה יעזור לי. אני מרגיש מותש כבר! אני שנים סובל. שנים. אל תציעו לי טיפול או משהו כזה כי ניסיתי. אני פשוט רוצה להפסיק להרגיש מותש ככה. אני מרגיש ממש בהתשת מערכות. אם רק הייתה מישהי שאוהבת אותי, או משפחה שתקבל אותי כמו שאני. אם הייתי רק מרגיש יותר טוב. אבל אני לא. ורע לי. ואני לבד. והכל עליי - תשלום של לימודים, של מגורים, של אוכל, של הוצאות נלוות, לימודים אינטנסיביים, עבודה במשרה מלאה כדי לממן את כל זה. אני לא הולך לעצור כי קשה. זאת לא סיבה. ולהפך. אני מאמין שדברים ישתנו. אם אני אשאר בארץ אני יכול לנסות לשפר את המראה שלי, להוציא רישיון (שאין לי..). וחוץ מזה שהזמן עובר מהר ואם אשאר פה לא אשים לב וכבר אסיים. אבל מצד שני - פשוט לא יודע, עדיין לא התגברתי. עדיין לא הצלחתי להרגיש טוב. מרגיש רק שכל החיים שלי הם הרס, למרות שזה שקר. השגתי הרבה בחיים, אז איך אפשר לקרוא לזה שקר? הצלחתי להתקבל למוסדות לימוד נחשקים, חסכתי סכומים יפים של כסף, למדתי כל מיני דברים... אבל בסופו של יום דברים נהרסים לי. מעיפים אותי מהבית בגיל 26(בגלל סיבות שלא פירטתי). יש לי הרגשה שאני בסוף הורס. לא מצליח להכיר בחורה, כנראה שאני והאישיות שלי לא מתאימים כל כך לבנות. כנראה שבנות לא ממש מתלהבות מהאישיות שלי. או אולי בני אדם לא כל כך אוהבים את האופי שלי. אני לא חושב שדברים לא ישתנו. אני מאמין שהם ישתנו. אבל עד שהם ישתנו.. נראה לי שייקח הרבה זמן! ואני כבר בן 27. ואני לא רואה את עצמי מתחתן עכשיו. לא רואה את עצמי מכיר מישהי ומתאהב. הלוואי שכן. הלוואי שזה היה קורה. פשוט אני רואה שכרגע זה לא עובד. ואני חושש מזה כי אני מניח שאני רוצה באיזשהו מקום מתישהו להקים משפחה ועדיף מוקדם מאשר בגיל מאוחר מדי. לא יודע מה קרה לי. זה לא יפה שאני מנסה להשוות. אבל באמת מרגיש לי כאילו יותר קשה לי מלאחרים. אני מרגיש שאני מתמודד פשוט עם יותר דברים. שאני רגיש יותר. שקשה לי רוב הזמן. ואם כל זה לא מספיק, אני גם לא סגור בכלל על המקצוע שאני לומד אותו ואפילו מתחיל לתעב את זה. שלא נדבר על הלימודים שהם משמימים בעיניי ומשעממים ונוראיים. זהו. הלוואי שלא הייתי לבד בעולם, הלוואי שלא הייתי עובר הרבה בחיים(דברים שלא כתבתי כאן). הלוואי שלא הייתי רואה איך השנים עוברות ואיך אני תקוע עם הבעיות שלי ולא מתקדם. אני ממש יושב וכותב פה את זה עכשיו במקום ללמוד למבחן שיש לי עוד יומיים.. כי פשוט קשה לי מדי אז לכן אני כותב את זה. כל כך הרבה שריטות.. עצם זה שהשתחררתי מהצבא זאת שריטה עבורי כל זמן שאני חי פה.. הרגשה כאילו אני פחות מאחרים..
בקיצור אני לא יודע מה זה, אבל מרגיש כמעט כל יום ממש רע על הנשמה. הלוואי ולא הייתי מרגיש ככה. הלוואי וזה היה נפתר. אולי זה ייפתר! אבל בינתיים אני תקוע. בינתיים אני סובל. אף אחד לא רואה, כי אני פשוט הולך ברחוב לעבודה, הולך לקנות אוכל, כמו רובוט. אין לי שום חברים או משהו. אני פשוט סובל. אני מרגיש כמו אחד שהוציאו לו את המוח מהראש וסובבו לו את המוח ואז החזירו. האם אי פעם ההרגשה הזאת תחלוף? אני כבר 9 שנים ככה