אני רעות, בת 25 וכשהייתי בת 7 נאנסתי. הזיכרון לא צף פתאום יש מאין, הוא קיים בתודעה שלי מאז ומתמיד אבל עד היום רק זכרתי אותו כלומר היו לי תמונות בראש של המאורע, ולאחרונה אני חושבת שאני מתחילה גם להרגיש את האירוע. כבר כמעט חודש שאני בוכה ללא הפסקה ובפנים התחושה היא כמו התקף חרדה שלא נגמר. לפני כמה שנים הייתי בטיפול, אבל אחרי כמה מפגשים בודדים עזבתי אותו- קצת כי לא הצלחתי להתמודד וקצת כי לא התחברתי לטיפול. לאחרונה נורא קשה לי לזייף, שנים שאני מזייפת, פיתחתי מנגנון מטורף כדי שאף אחד לא ישים לב שמשהו לא בסדר אצלי. אך הקושי שלי בזוגיות ובפרט ביצירת קשר אינטימי הוא המכשול המשמעותי ביותר שלא הצלחתי לפתור. וניסיתי. אני מגיעה ממקום לא פשוט, האזור שבו גדלתי היה מאתגר, התא המשפחתי היה מורכב ולעיתים קשה. כל חווית החיים שלי הייתה שאין זמן ומקום להיות ילדה, ושאין מי שישמור עליי מהעולם המפחיד. אז למדתי והתרחקתי וממי וממה שצריך, סיימתי עם בגרות מעולה, עשיתי שירות צבאי מדהים הדרכתי נוער בסיכון והיום הגעתי לאקדמיה לתואר תובעני ונחשב עם הרבה עבודה קשה- אבל הגעתי אליו חסרת כוחות. פעם ראשונה בחיי שאני לא מצליחה לזייף וזה גומר אותי.
אני יודעת שתמיד מהצד זה מרגיש כמו איזה ביג דיל מיותר שעושים מלדבר על זה, אבל במקום שממנו באתי אסור לך להיות חלש ואסור לך להיות קורבן. והעיניים האלו שיסתכלו עליי אחריי שאשתף הן תמיד יהיו עיניים שיפוטיות, הן אולי יגיבו משהו כמו ״אמיצה״ ״חזקה״ ושאר סופרלטיבים אבל הם יצמצמו אותך לכדי מילה גדולה שתוגש ריקה מתוכן כי הם לרגע לא ינסו להבין את המקום הזה. אני לא מרגישה אמיצה או חזקה, הייתי חייבת להמשיך וזו הדרך שאימצתי בגיל 7, לא ידעתי אחרת למען האמת לא ידעתי הרבה בכלל על עצמי ובטח שלא על העולם. איך עכשיו נפרדים מהילדה שבי ואומרים לה שהיא סיימה את תפקידה, כשהיא והכוח שהיא מצאה בעצמה הצליח להביא אותי לאן שהגעתי ולשמור עליי כמעט 20 שנה. אני לא יודעת מה אני שואלת, אני יודעת שאני בעיקר צריכה לפרוק. תודה לקוראים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות