אני במצב ממש מוזר.
יש לי הורים מדהימים, באמת מעבר לכל דימיון. באמת הורים לא רגילים. הם אוהבים אותי ומאמינים בי ונותנים לי כל מה שחסר לי, אפשר להתייעץ איתם כמעט על הכל והם חכמים מאוד.
אני לפעמים גרה איתם ולפעמים לבד (תקופות) ושמתי לב שיש לי סוג של קושי נפשי בתקופות המגורים איתם. אני לא מצליחה לשים את האצבע על העניין הספציפי שגורם לי להרגיש ככה.
בכל זאת שמתי לב ל-2 מוקדים שתורמים לקושי הנפשי הזה:
1. כשאני גרה איתם אני פחות משוחררת מאשר לבד - לא שרה בקול בבית, לא רוקדת לידם, לא משתוללת או צועקת. ואני מרגישה שזה נחוץ לי בשביל הרווחה הנפשית.
אני אפילו נושמת פחות לדעתי, הרבה יותר מכווצת ועצורה. אבל אני לא מרגישה מספיק משוחררת לידם בשביל להשתטות לגמרי כאוות נפשי. לא יודעת אם זה נורמלי או לא אבל ככה אני מרגישה.
2. יכולה להיות לי שיחה רגילה ממש עם אחד ההורים, שלפניה אני ארגיש מעולה, אבל אצא ממנה עם מועקה.
למה זה קורה? לא יודעת. משהו מוזר. כאילו משהו מתסכל אותי בשיחות לפעמים. לא יודעת להסביר!!!
יש לי ניחוש אחד שמהווה אולי לפחות חלק מהתשובה: אולי אני תולה בהורים שלי (בתת מודע) יותר מדי תקוות שהם יסדרו לי את ענייניי הלא פתורים עם עצמי, ואז כשהם לא עושים את זה אני מתאכזבת?
כי תמיד התרגלתי לסמוך עליהם לגמרי... כאילו אין לי ככ עמוד שדרה כשמדובר בהם, לא במובן שאני לא יודעת לעמוד על שלי אלא במובן שאני תולה בהם את האושר שלי או משהו... לא יודעת אוףףףף
זה ממש קשה לי...
יש למישהו עצה? מישהו אולי מזדהה..? ;( אני מרגישה במצוקה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025