לא קל לי לכתוב את זה אבל זה כנראה המפלט היחיד שלי.
קשה לי ורע לי, העבר שלי רודף אותי, יום יום - שעה שעה. אני חולה בדיכאון כרוני רוב הזמן אני בבית ובקושי מתפקד, בקושי שיש לי חברים.
גדלתי בבית קשה - אבא נרקומן ואמא מוכה... במהלך גיל ההתבגרות שלי ההורים שלי לא היו לצדי, הם היו עסוקים במריבות שלהם ואמא שלי ספגה אלימות קשה מצד אבא שלי. היום ימים שממש לא היה לנו אוכל בבית כי הוא היה קונה סמים בכל הכסף ונכנס לחובות לשוק האפור. רק רציתי לברוח מהבית זה.
בגיל יחסית צעיר היה ביני לבין אחותי הבכורה מגע מיני שהיא יזמה מתוך סקרנות ( נגיעות כאלו) אני מאמין ויודע שהיא עשתה הכל בתמימות. יש לי זיכרונות חלקיים. היום אני יודע ומרגיש שהכל נעשה בתום לב ומתוך סקרנות טבעית אך לא היה מישהו שינחה אותנו ויגיד שזה לא מתאים בבית. כנראה שהאירועים האלו הביאו אותי להיות האדם המגעיל שאני. בגיל צעיר יותר הייתי יוזם מגע עם כל חבר/ה סביבי - ישר שולח ידיים וחותר למגע וקשר. היום אחרי כמה שנים אני מסתכל על זה ונגעל מעצמי. למרות שהייתי צעיר ולא מבין, אני נזכר בזה ונגעל מעצמי. אולי עם קשר ואולי לא, אני מאובחן היום עם הפרעת אישיות, מתקשה לנהל יחסים זוגיים, ונמצא רוב הזמן בדיכאון וחרדה.
מנסה לתפקד כמה שיכול אבל לא באמת מצליח..
עם זה שאני שונא את עצמי, לא אדם מוצלח, מבית הרוס. עם זה שחתרתי למגע עם כל האנשים שקרובים אלי, גם שזה לא התאים וביקשתי רשות מראש (לא אונס, שאמרו לא עצרתי. פשוט הייתי מתחיל מגע בלי לשאול מפורש אם מסכימים כמו שנהוג היום) אני יודע שאלו היו שנים אחרות ושאז כל הנושא והגבולות לא היו מדוברים כמו היום. גם בי נגעו והתחילו מבלי ששאלו קודם ובמבט לעבר זה עצוב לי שהייתי דפוק כזה.
לאן ממשיכים מכאן?
לו רק יכולתי להיוולד מחדש, אם רק יכולתי?
האשמה, הדיכאון והייאוש
הייתי רוצה להתחיל מחדש.
היום אני מבין חזק וברור מה זה גבולות ולא יקרה יותר שאני אפילו לוחץ יד בלי לשאול אם זה מתאים.
אני סטודנט לפזיותרפיה אני מבין את זה יותר ויותר וזה אולי התיקון. השאלה אם אני יכול להמשיך בעיסוק הזה או שלא מגיע לי למרות הרצון לתיקון.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות