לא בטוחה שאמצא כאן מענה, אבל אולי דרך הכתיבה אלמד קצת
העניין הוא כזה יש דבר מה שכולם מצליחים בו ואני נתקלת בבעיה איתו - כולם מאחלים אותו, כולם מדברים עליו, כולם חושבים שיש להם מה להגיד בנושא, שיש להם אי אילו "פניני חכמה" אבל אין להם ואני לא מעוניינת לשוחח על זה.
אני לא חושבת שזה תורם לי לשוחח עם אנשים שאני לא בוחרת לדבר איתם על זה.
אני גם מוצאת שאחרים פשוט לא מבינים את החיים ומתחילים להעלות את הנושא ואני "אהה סליחה, לא מעוניינת...."/ עושה לייק ולא עונה.
מבחינתי זה עניינים שלי, אני לא רוצה - לא בחרתי שהם ידברו על זה איתי ולא מעוניינת לדבר איתם על זה - אני לא רואה בהם דמויות שיכולות לסייע.
מבינה שזה יכול להוסיף להם לאגו - בסדר אני לא מעוניינת.
כולם מאחלים לך אותו, כולם נבהלים אם אני מחייכת אליהם ואומרת על זה "איזה יופי!"
אני מוצאת שזה כואב לי, מאוד אני בוכה ימים, לא ישנה לילות.
אלה שגם לא מצליח להם - הן קבוצה של ממורמרות / מדוכאות / נואשות שלדבר איתן רק מעלה את סף החרדה לשחקים.
אז השאלה שלי היא - איך לפתח עור של פיל?
ובבקשה אל תפנו אותי לספריי פסיכולוגיה/ עזרה עצמית - אלה אם כן זה סופר אינטילגנטי ומחכים (לא רובין שארמה וכל האופטימיסטיים אני יותר בעניין של בודהיזם ואקזיסטנציאליזם)