עברתי המון בעיות בריאותיות בחיים שהפכו אותי להיפוכונדר, סובל ממש, איך להתמודד?

טוב, זה הולך להיות קצת ארוך אז מצטער ומודה מראש למי שיטרח לקרוא הכל.

אני בן 18.5, ברוך השם מתפקד כרגיל, לא רואים עליי שום דבר ולא מרגישים שום דבר, רק האנשים הקרובים יודעים הכל עליי.

נולדתי עם מום נדיר בלב שכולל גם פגיעה בריאה ובכליה, מגיל 0 עשו לי צנתורים ובדיקות לא נעימות.
בגיל 4 עברתי ניתוח לב פתוח לתיקון המום, הוא עבר בהצלחה, אחרי זה במשך חודשים רבים הייתי צריך לעבור שיקום, היה אסור לי לצאת מהבית להרבה מקומות ולעשות הרבה דברים, נשארו לי צלקת בחזה וצלקות בצלעות ואני חי איתן והכל בסדר.

בגיל 7, כיתה א, בעקבות זיהום מסתורי של חיידק מסוכן תקפה אותי דלקת פרקים קשה שמנעה ממני לזוז, אושפזתי והרופאים היו בטוחים שיש לי לוקמיה, לבסוף רופא אחד גאון גילה מה הבעיה ופתר אותה הבראתי לגמרי, אבל אחרי שהייתי מאושפז וחלק מהרופאים חשבו שאני חולה סופני.

בגיל 10 סבלתי מכאבי בטן קשים ותופעות קשות אחרות שמעורבות במערכת העיכול, אחרי חודש בבית הובהלתי למיון שם אשפזו אותי למשהו כמו 3 שבועות, בגלל המצב הקשה שהייתי בו עשו לי הרבה בדיקות פולשניות ללא הרדמה, גילו לי מחלה כרונית ואחרי אגרסיבי של סטרואידים שהשפיע על הגוף שלי בצורות מוזרות וסוג של כימותרפיה מוחלשת מאוד יצאתי גם מזה, מאז אני נוטל תרופות קבועות ועושה ביקורות קבועות ולפעמים מדי הפעם המחלה מתפרצת ונותנים לי כל מיני טיפולים.

מאז היו לי כל מיני בעיות קטנות שכללו ניתוחים קטנים ואשפוז יום, לא משהו רציני מאוד אבל הייתי מוותר גם עליהן.

בגיל 17 יצאתי לאכול עם חברים, יום אחרי זה התחלתי לסבול מבחילות קשות וסחרורות, במשך 3 חודשים בקושי הלכתי לבית ספר ויצאתי מהבית, אחרי הרבה בדיקות ופעמיים במיון יצאתי גם מזה, עד היום לא יודעים ממה זה היה, כנראה סוג של רעלן שנכנס לי למחזור הדם מהאוכל המקולל הזה.

בשנה האחרונה המצב הנפשי שלי התחיל להחמיר מאוד, תמיד פחדתי שתבוא בעיה חדשה שתפגע בי אבל לא ברמה כזו. אני נהייתי היפוכונדר בצורה קשה שפוגעת בי ובסובבים שלי.
אני צרוד- יש לי גידול בגרון
כואבת לי הבטן- המחלה הכרונית התפתחה לגידול
כואבת לי המפשעה- זהו יש לי בקע אני עכשיו מושבת 3 חודשים
יש לי כאבים ליד המותן- אבנים בכליות למיון עכשיו
אני נכנס לדיכאון ולחץ, קורא בגוגל שכמובן מבשר לי שאני עומד למות ופשוט כל החיים שלי סביב לחפש בעיות חדשות ולהיות מוטרד מהן. כי אני מפחד מדבר אחד- לחזור לבית החולים, להיות חסר אונים עם מלא צינורות בידיים ומיליון רופאים מסביבי, להיות ליד כל האנשים החולים האלה, וללכת בחלוק הזה שמקטלג אותך כעוד אחד מסכן. אני אפילו לא מפחד למות כמו שאני מפחד מלחזור אי פעם לסיטואציה כזו.

הלכתי לפסיכולוג שבסוף לא עזר לי וסחט אותי בשביל לקבל עוד כסף, אני לא יודע כבר איך להתמודד עם זה, זה דופק לי את החיים!
אמא שלי מנסה לעזור לי כמה שאפשר אבל זה כבר בתוך המוח שלי- לא רציונלי ולא נשלט.
אני פשוט יושב ומחכה לדבר הבא שיפול עליי, נמאס לי להתנהל ככה ולחשוב ככה כל הזמן.

זהו אני גם הייתי צריך לפרוק כי זה דבר מאוד כבד על הנפש, וגם אולי מקווה לקבל פה עצות אמיתיות איך להתמודד עם זה. אני רק בן 18, יש לי עוד חיים מלאים בעקצוצים פה או גירוד שם או כאב בטן שאת כל אחד מהם אני אפרש כמחלה סופנית ואני בסוף אשתגע!