אני אגיד בקצרה שלא היו לי חיים קלים, בעיות חברתיות, בעיות קשות בבית, חרדה ודכאון שגורמים לי לפגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, שבתקופה האחרונה התעצמו ואני מרגישה שאני במקום הכי נמוך שהייתי אי פעם.
יש לי בן זוג כבר שנה וחצי שהוא סטודנט ואף פעם לא שיתפתי אותו לעומק בכל מה שיושב עליי וכל הקשיים שאני מרגישה והבדידות ולפני כמה ימים היה לי את האומץ לשתף אותו בהכל, והוא אמר שהוא מבין אותי ושהוא אוהב אותי ושהוא דואג לי וכו...
עכשיו יש לו מבחן עוד שבוע והוא תכנן ללמוד עם עוד 3 חברים פיזית בבית.
יצא שהסופש הייתי לבד כי ההורים שלי נסעו ובגלל הבדידות שאני מרגישה וכל מה ששיתפתי אותו ,חשבתי אולי הוא יגדיל ראש וישאר איתי בשבת כדי שלא אהיה לבד עם הבדידות והמחשבות האלו. הוא בא בערב שישי והלך בבוקר למחרת, ואמרתי לו שהוא יכול להישאר וללמוד פה בזום איתם כי לא רציתי להישאר לבד, אבל הוא אמר שהוא לומד יותר טוב ככה. וזאת לא תיהיה הפעם הראשונה שהוא לומד בזום, הוא עשה זאת בעבר והצליח יפה אז לא הבנתי את ההתעקשות.
לא ביקשתי ממנו שלא ילמד, רק רציתי את הנוכחות שלו איתי בבית כדי לא להרגיש בודדה וזה רק עד הערב שההורים שלי היו חוזרים אבל הוא התעקש שהוא לומד יותר טוב פנים מול פנים. להגיד תאמת קצת התאכזתי ממנו, כי עד ששיתפתי אותו בכל מה שעובר עליי חשבתי שאולי הוא ירגיש צורך לנסות לעזור לי קצת, לא אמרתי לו שיהיה איתי כל השבוע, רק הכמה שעות האלו וזהו, והוא אומר שאני מגזימה ושאני לא עושה את ההפרדה בין דברים דחופים לדברים שסובלים דיחוי, וזה די פגע בי שככה הוא חושב על הקשיים שאני חווה, בשבילי הכמה שעות האלה הן מצילות חיים.
ופשוט רציתי לדעת אם אני באמת מגזימה והאם הבקשה שלי הייתה מוגזמת, אני באמת רוצה להבין. זאת הזוגיות הראשונה שלי אז לפעמים קשה לי לדעת מה נורמטיבי בזוגיות ומה לא.
אני אשמח לתשובות, תודה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות