כמו רבים אחרים, גם אני נקראתי לדגל במבצע "צוק איתן" כדי להחזיר את השקט לתושבי הארץ והדרום בפרט.
לפני שנכנסנו, חבר מהפלוגה התפרק על הכתף שלי בבכי.הוא אמר שהוא מפחד-מפחד שהוא לא יחזור, שאולי אחד החברים לא יחזור ושהוא לא יודע איך מתמודדים עם כל המצב הזה..
הרגעתי אותו ואמרתי לו שאין לו מה לדאוג, שאנחנו פלוגה חזקה ושכולם פה אחד בשביל השני, שכל אחד פה יגן על התחת של השני ולא יתן לשום דבר רע לקרות.."כולנו נכנס, וכמו שנכנסנו ככה גם נצא.. בירה ראשונה לכולם עליי" ובחצי חיוך עם קול רועד וטיפה צחוק אמרתי לו שזאת ההזדמנות שלו להפוך לגיבור. הוא ניגב את הדמעות, חיבק וכל אחד הלך אל הטנק שלו כדי לסגור דברים אחרונים
נכנסנו פנימה, המשימה התארכה קצת..
אחרי 5 ימים איבדנו חבר מאש צלפים. ראינו את זה קורה ושמענו את הדיווח בקשר בזמן אמת. יומיים אח"כ קיבלנו דיווח על הרוג במסגרת השניה, הפעם זה היה חבר מהבית שסיים את דרכו בגבורה.
יצאנו אחרי שבועיים של לחימה, חזרנו פנימה תוך כמה שעות עד שיצאנו שוב לגמריי בט' באב.
החלק שלי במבצע נגמר, השתחררתי מצהל ו..המחשבות על זה מתחילות להגיע,אבל איך מתמודדים עם זה?
לא יכלתי להגיע להלוויות שלהם בגלל שהיינו בפנים, אבל גם עכשיו אני מפחד ללכת אליהם ולהפרד.. אני לא יודע איך נפרדים מאנשים שהיו כ"כ הרבה בשבילך, הפעם לתמיד.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות