תקוע ובעיקר קצת חרד מלא להיות חרד

אספר לכם קצת על עצמי ואסביר גם למה התכוונתי בכותרת.
אני בן 26 די תקוע בבית ופחות אקטיבי.
מכירים את זה שכל חייכם אתם עובדים ולומדים ואומרים לעצמכם מגיע לי יותר, אני רוצה לממש את עצמי, להגשים ולחוות חוויות, אני צעיר וכל החיים לפני וכולם כל הזמן אומרים תחייה את הרגע אז זהו שגם אני הייתי כזה עד לא מזמן.
אני ארשה לעצמי טיפה לפרט בגלל שאנשים כאן מתייחסים ברצינות לבעיות של אנשים ונותנים עצות ממש מעולות וגם בגלל שזה אנונימי. :)
כל חיי עשיתי הכל כמו שצריך אם זה בבית ספר להביא ציונים טובים למרות בעיות משמעת קלות, לפרנס את עצמך ולדאוג למשפחה, שירות צבאי מלא ואפילו טיול קצר אחרי כמו שכולם עושים.
אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לא מקבל מספיק תגמול ביחס למה שאני עושה ומעין מחשבה אובססיבית כזו על זה שאני אפצה את עצמי על כך.
ואכן כך קרה במשבר האמיתי הראשון שהיה לי בחיים, הבנתי כמה שהם קצרים וזה היה בדיוק הזמן לפצות את עצמי.
ופשוט התחלתי לחיות חיים מלאי עניין וריגושים עם אפס דחיית סיפוקים עד כדי כך שנהייתי מכור להרגשה הזו, האדרנלין הזה שמציף אותך וגורם לך להרגיש חי באמת.
(ולא אני לא מדבר על סמים או פשעים חלילה או כל סוג של עבירה על החוק או משהו בסגנון). אלא על באמת פיתוח של דפוסי התנהגות שבהם אתה מרשה לעצמך להשתחרר ולקבל החלטות אימפולסיביות.
בין אם זה לבלות כל היום או לטוס לעבוד בחו"ל, בזבוז כספים, בנות והרבה הנאה כיף וחוסר אחראיות בעיקר.
ואז אתה פשוט מגיע לשלב שאתה מבין שהחיים יכולים להיות קצת יותר קצרים ממה שחשבת לפני שהתחלת לחיות בצורה הזו.
וכל מה שאתה באמת רוצה זה להחזיר את הגלגל אחורה ולחזור להיות אותו אדם אחראי, מחושב ומציאותי בעיקר.
ואני מבין עד כמה היתי טיפש וילדותי חסר אחראיות ונהנתן,
עד כמה איבדתי את עצמי ואת הדרך חשיבה המבוקרת שלי, את הדאגה האמיתית שלי לעצמי והגדרת הרצונות שלי לגבי מה באמת נכון ומתאים לי ובכלל מה אני רוצה להשיג בחיים האלה.
היום אני בן 26 חזרתי לגור עם ההורים וכבר מעל שנה שאני לא עושה עם עצמי כלום.
(חוץ מספורט והרבה).
מרגיש מבולבל דכאוני ובעיקר לא סומך על עצמי.
ואחרי שקראתי כמה פוסטים של אנשים כאן שנמצאים בדיכאון וחרדתיים לגבי החיים והבחירות שלהם אני יכול להבין למה.
בטח תגידו לי שזה טוב ושזה חלק מתהליך התבגרות (קצת מאוחר) שהיתי צריך לעבור ושאני מחמיר עם עצמי.
פשוט רוצה לצאת מהלופ הזה וללמוד להנות מהכלום מעצם היותי ומהמציאות בכלל בלי קשר לעשייה או לחוסר עשייה. ולדעת לדאוג לעצמי ולעתיד שלי רק שאין לי מושג מאיפה להתחיל מפחד לטעות שוב ופשוט מתייאש.
למי שזה נשמע הזוי מצטער, זאת הנק שאני נמצא בה כרגע ומי שיכול להבין על מה אני מדבר אשמח וכמה עצות טובות.