כל פעם שאני עוצמת עיניים מתחילות להישמע הצרחות וההיסטריה של משפחתי

היי שלום,
קוראים לי נוי ואני בת 22 סטודנטית לשנה שנייה לרפואה(אני רוצה להיות רופאה כמו סבא שלי :) ), יש לי משפחה מאוד קטנה אבל אני מאוד אוהבת אותם והם מדהימים. יש לי אימא ואבא ששניהם מהנדסי חשמל וסבתא מדהימה(אימא של אימא) - ניצולת שואה, מורה לצרפתית וגרמנית. לפני כשבוע קרתה סיטואציה שמאז אני לא מצליחה לישון כמעט.
סבתא שלי היא אשה גדולת ממדים, כמעט בת 90 ולמרות גילה המבוגר היא מאוד צלולה ועצמאית כמעט בהכל, היא נעזרת בהליכון שמייסע לה בהליכה ובניידות היומיומית. לפני כשבוע היא הלכה לשירותים, ולאחר חצי שעה אנחנו שמים לב שהיא לא יוצאת, והתחלנו לדאוג, אולי קרה לה משהו. כשאר שאלנו, סבתא מה קרה? היא משיבה כי היא לא מצליחה לקום מהמושב אסלה.
העניין הוא שכשאר היא רק התחילה להשתמש בהליכון היו לה את החששות והקושי לקום והפחד לזה. חשבנו שזה חזר, נסינו לעודד אותה ולעזור לה לקום בעידוד ועצות(מתוך הניסיון שקיים אצלנו ומהדרכות והסברים שהביאו לנו בפיזיותרפיה). לאחר כשעה וחצי של שכנועים שלא צלחו ולא הביאו תוצאות. ניסינו לעזור לה פיזית כולנו ביחד, אבל לא הצלחנו כי היא כבדה וזה לא ביכולתנו באיזשהו שלב אבא שלי הרים אותה והיא הייתה אמורה ליישר את רגלים ולהתייצב והיא לא הצליחה הוא היא צריך להניח אותה על הברכיים כי היא לא עמדה והוא לא יכל להמשיך להחזיק משקל של למעלה מ – 100+ ק"ג. מהמצב הזה הזמנו מד"א שיעזור לנו כי היא לא מצליחה לזוז.
העניין הוא שכל הסיטואציה הזו נמשכה בערך שעתיים וחצי של שכנועים שהובילו לצעקות וצרחות להיסטריה של אימי, בחיים לא ראיתי אותה במצב הזה, להיסטריה של אבא שלי.
אני בן אדם מאוד רגוע, ואם ניתן לקראו לזה אני יודעת לשלוט ברגשות ולא לתת לזה להתפוצץ כי באיזשהו שלב גם אימי וגם אבי התפרקו, צרחו, התייאשו, היו בהיסטריה וסבתא שלי גם עוד ועוד יותר נלחצה וגם נכנסה להיסטריה של היא לא מצליחה לקום. אני הרגשתי שאם אני גם אתן לזה להשפיע עליי ולהתפוצץ זה לא יוביל לשום מקום טוב. ונשארתי הבן אדם הכי רגוע, הבן אדם שהזמין את המד"א וניהל את כל העניין של ההזמנה והגעה שלהם והתנהלות מולם.
מאז עבר שבוע וכל פעם שאני עוצמת את עיניי אני מתחיל לחוות את הרגע הזה שוב ושוב, אני מתחילה לשמוע את הצרחות הללו שוב עד שאני לא נרדמת מרוב עייפות ותשישות.
אני רוצה לציין שבזמן שחיכינו למדא גם אני התפרקתי קצת, אפילו הביאו לי טיפות הרגעה ללב, וכן בכיתי אבל למרות הכול הרגשתי לבד, שאני צריכה את החיבוק המרגיע שלא היה שם כי כל אחד מאנשי משפחתי היה באטרף שלו ואני הרגשתי לבד, אפילו עכשיו כאשר אני מקלידה אני מתחילה להרגיש חנק ופלשבקים מאותו היום. באותו יום היה שיר שמאוד אהבתי וחפרתי עליו מאוד, מאותו היום, כל מה שקרה אז התערבב עם מנגינה של השיר והצרחות ברקע וזה"נדלק אצלי כמו מנגינה " כל פעם שאני עוצמת עיניים.
אשמח אם תוכלו לעזור לי,כי אני כבר לא יכולה, נמאס לי להיות החזקה והרגוע, השכלית, גם אני רוצה לצעוק ולצרוח ושמישהו פשוט ייגש ויחבק אותי ויגיד לי נוי הכול בסדר.