החתול שלי נפטר ביסורים, והחיים שלי הפכו לגהינום

יש לי 3 חתולים, והקטן שבהם היה בן שנה וחודשיים, בריא ומלא בשמחת חיים. אספתי אותו מהרחוב לפני יותר משנה, והוא היה האור של חיי - תמיד הלך לכל מקום אחריי, שימח אותי והיה איתי בטוב וברע.

בלילה שבין רביעי לחמישי לפני שבועיים הוא התחיל להקיא. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הפרווה, אך מהר מאוד הבנתי שזה משהו יותר רציני. זה היה בערב חג, ולכן לא הייתה אפשרות להשיג וטרינר. בסופו של דבר החלטתי להתקשר לוטרינר היחיד באיזור שלי, ולמזלי הסתבר שהוא נמצא במרפאה לכמה זמן. סיכמנו שאני אגיע עם החתול, ומיד יצאנו לדרך. הוא עשה לו 2 זריקות, ואמר לבוא עוש פעם מחר (שבת) אם החתול יקיא.

בשבת באתי למרפאה זמן קצר לפני שהוא סגר, כי המשפחה שלי הייתה בקניות והם חזרו לאוחר (אין לי רישיון, והייתי תלויה בהם). בגלל שבאתי מאוחר, כבר לא נשאר זמן לבדיקה המקיפה - לבדוק את מערכת העיכול שלו יותר עמוק, ולכן סיכמנו שאני אבוא שוב פעם למחרת, ראשון.

הבאתי את החתול, ואחרי בדיקה פנימית נמצא שתקועים לו חוטי תפירה מסוכים בתוך המעיים (הוא כנראה מצא סליל עם חוט תפירה, שיחק איתו, בלע את החוט וזה נתקע לו בתוך מערכת העיכול... החוטים נתפסו לו בפה, וזה מה שעשה לו את הפצעים). במקרה כזה לא הייתה ברירה אלא לנתח אותו, ולהוציא לו את החוטים מהמעיים. הניתוח עבר בהצלחה, וחזרתי איתו הביתה. הרופא אמר לבוא למחרת (שני) שוב פעם, כדי שהוא יעשה לו אינפוזיה + זריקה. הוא אמר שהחתול יהיה תשוש ויקיא, וכך גם קרה.

כמו שהוא אמר, באתי גם ביום שני. ביום הזה החתול כבר נראה יותר טוב, וחזר לאכול קצת. הרופא אמר לבוא שוב פעם מחר (שלישי).

באתי גם ביום שלישי, והרופא שוב פעם עשה לו זריקה. הוא אמר לבוא למחרת (רביעי) שוב פעם.

באתי גם ברביעי. שמחתי לספר לו שהחתול מתאושש יפה, וכבר חזר לגרגר. הוא עשה לו עוד זריקה, ואמר לבוא מחר (חמישי) בפעם האחרונה.

באתי ביום חמישי, והוא עשה לחתול זריקה אחרונה. שמחתי שסוף סוף לא צריך לבוא יותר, כי זה באמת היה לא פשוט כל השבוע לבוא למרפאה בלי באוטובוס עם חתול 6 קילו בכלוב. הרופא אמר לבוא אחרי שבוע, כדי להוריד לו את התפרים.

ביום שישי החתול היה סבבה לגמרי - שיחק, גרגר, אכל... היו לו תפרים, אבל מעבר לזה הוא היה בריא לחלוטין. באותו היום הלכתי לישון מאוחר, והוא היה לצידי במצב מעולה - מנמנם ומגרגר.

גם ביום שבת הוא היה במצב טוב.

ביום ראשון הוא גם היה בריא לחלוטין.

ואז הגיע יום שני. הוא חזר להקיא, הפעם קיא בקטע אחר - צהוב, שקוף ודליל כמו פיפי. בנוסף לכך, ראיתי קטן דם קטן על הסדין שעליו הוא ישן. חשבתי שזה תופעת לוואי של הניתוח (שהיה לפני שבוע) או התרופות שהזריקו לו, ומטומטמת שכמותי לא התקשרה לוטרינר כדי לעדכן אותו. רק בערב, כשחזרתי הביתה, ראיתי שהוא במצב לא טוב בכלל, ושצריך לקחת אותו דחוף למרפאה.
אח שלי הסיע אותי, וביקשתי ממנו שלא יכנס איתי כי זה הפריע לי להתרכז במה שהרופא יגיד. הזבל הזה תמיד חייב לעשות דווקא, והוא נכנס איתי. הרופא מישש לו את הבטן, ועשה לו 2 זריקות - אחת בעורף ואחת וישבןירך. אני לא יודעת אם הוא שם לב לדם שעל הבטן ואם בכלל באותו הזמן עדיין היה לו דם על הבטן, אבל בגלל שהזבל המסריח הזה אח שלי הפריע לי להתרכז - שכחתי להגיד לו על הדם. כאמור, לא הייתי מרוכזת במה שהוא הסביר, אבל אני זוכרת שהוא אמר שזה או זיהום כי מדובר בניתוח מורכב של המעיים (לא במקרה של החתול שלי, כך הוא אמר... אני לא יודעת אם הוא אמר את האמת או רק כדי להרגיע אותי) או שהמעיים נדבקו אחד לשני או משהו כזה (אני מקווה שהוא לא התכוון שהתפרים נפתחו, ואמר על ההדבקה אחד לשני רק כדי להרגיע אותיׂׂׂ). א שלי שאל מה עושים, ופה אני בכלל לא זוכרת מה נאמר... אבל אני זוכרת את המילה "הרדמה". כששמעתי את זה נלחצתי, אבל הנחתי שהוא מתכוון להרדים אותו לא לתמיד אלא כדי לעשות לו טיפול. הוא אמר לבוא שוב פעם מחר (שלישי), וחזרנו הביתה.

כל הערב החתול היה תשוש וישן.

בבוקר של יום שלישי התעוררתי מוקדם, כדי להגיע למרפאה כמה שיותר מוקדם. המצב היה קריטי - כשיצאתי מהחדר שלי ראיתי את החתול שוכב על הבטן באצמע המסדרון. הדרך למטבח עברה דרך המסדרון, ולכן הייתי צריכה לעבור דרכו. הוא ראה שאני באה לעברו, והתקדם לכיוון המטבח. גם אני הייתי צריכה לשם, אז הלכתי. הוא בקושי זחל למטבח, ונשכב על צד ימין. יצא לו קצף לבן מהפה. בשיא תמימותי לא האמנתי שהוא גוסס, ואשכרה חשבתי שהוא ישרוד על 10 בבוקר (עוד בערך 3 שעות). ניגבתי לו את הקצף מהפה, והכנתי לעצמי אוכל. ראיתי ששני החתולים האחרים עוקבים אחריו במבט מודאג ומזועזע. כאמור, הייתי במטבח וגם הוא שכב שם, וכדי להתבודד הוא הלך לכיוון הנגדי - לכייון החדר הכי מרוחק בבית, של אח שלי. בקושי הוא קם מהמקום, עשה צעד קטן ונפל. וככה כל הדרך, עד שהוא הגיע לחדר שלו, ונשכב מתחת למיטה. השעה הייתה כבר 8:00. בשעה הזאת החלטתי להתקשר לפלאפון החירום של הוטרינר, כדי לבקש ממנו שיבוא למרפאה קצת יותר מוקדם כי המצב אנוש. הפלאפון היה סגור, וזה היה מפחיד - אני עם חתול גוסס על הידיים, הוטרינר היחיד בעיר לא עונה... למצוא ולהגיע לוטרינר אחר יקח זמן יקר.

הבנתי שהוא רוצה להתבודד, ולא הפרעתי לו. במשכתי בהתארגנות שלי, ורק אחת לכמה דקות נכנסתי כדי לבדוק שהוא נושם. ככה 3-4 פעמים נכנסתי, ראיתי שהוא נושם בכבדות הלכתי. בשעה 8:45 נכנסתי שוב פעם, וראיתי שהבטן שלו לא עולה ויורדת. נהבלתי, וחשבתי שאני סתם מדמיינת. הסתכלתי שוב פעם, ובאמת ראיתי שהוא לא נושם. מיד שלחתי את היד כדי לגעת בו, והרגשתי גוף קשה. הבנתי שהוא מת, אבל הייתי בהכחשה. מיד הוצאתי אותו משם, ומהגופה עלה ריח רע. הוא לא נשם, הגוף היה קשה והעיניים היו פקוחות לרווחה... כל הסימנים הראו שהוא מת. לא האמנתי, והתחלתי לבכות. ליטפתי את הגופה שלו. ראיתי שכל הבטן שלו מלוכלכת בדם. לא ברמה כזאת שגם הריצפה התלכלכה, אבל הבטן הייתה מאוד מלוכלכת.

חשבתי לעשות ניתוח אחרי המוות, אבל אבא לחץ עליי לקבור אותו כמה שיותר מהר ולכן זה לא קרה בסוף. עכשיו אני מצטערת שלא עשיתי את זה, כי החוסר ודאות והיסורי מצפון הורגיחם אותי. החבר הכי טוב שלי, האור של חיי, מת לי על הידיים, ואני לא יודעת מה הסיבה. למה זה קרה, איך זה קרה, איך היה אפשר למנוע את זה ומה היה המחדל... יש לי כל כך הרבה שאלות, והן לא נותנות לי מנוח. אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי, המצפון הורג אותי. אני מרגישה שבגללי הוא מת, ושיכולתי למנוע את זה אם הייתי מתקשרת לוטרינר באמצע הלילה האחרון, ואילו הייתי מספרת לו על הדם שעל הבטן. אני כל כך שונאת את עצמי עכשיו... בין רגע איבדתי עניין בכל הדברים שהתעסקתי בהם... אני כל היום בוכה, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר. זה הדבר הכי עצוב שקרה לי - איבדתי את החבר הכי טוב שלי, באשמתי. בשעות האחרונות הוא עבר ייסורי גהינום, ואני לא עזרתי לו.

הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו, ושהוא חייב לדעת שהחתול מת. התלבטתי אם ללכת הלמרפאה או לא, ובסופו של דבר ההחלטה הייתה לכתוב לו מכתב. אני מקווה שהוא יחזור אליי. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני מאשימה אותו ושאני הולכת לתבוע אותו.


החלטתי לכתוב לוטרינר מכתב, ובו פירוט של כל דבר קטן שקרה במהלך השבועיים האלה לחתול. אני מקווה שהוא יקרא את זה, יקח בחשבון את מה שקרא לו אחרי שהוא ראה אותו לאחרונה ואת מה שהוא ידע על המצב הבריאותי שלו, ויגיד לי את הסיבה האמיתית שבגללה הוא מת. אני לא יודעת אם זה רשלנות או לא, אבל אני חייבת הסבר. אין לי שום כוונה לתבוע אותו, כי הסיכוי שזה רשלנות קטן - הוא רופא מנוסה, ואני יודעת שהוא איש מקצוע טוב, וכי אין לי כוח למאבק משפטי. זה לא יחזיר לי את החתול.

כמעט סיימתי את המכתב, ואני מקווה מחר להביא לו אותו.

לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הילד שלי והחבר הכי טוב שלי נטש אותי, אחרי סבל מטורף. הוא מת ביסורים קשים, ואני לא עזרתי לו. הוא נתן לי כל כך הרבה חום ואהבה, ואני לא הצלתי אותו.

אשמח לשמוע את דעתכם, תגובותיכם, עצות וכל דבר אחר בנוגע לסיפור שלי.

סליחה שיצא ארוך, הייתי חייבת לפרוק את מה שעל ליבי.

שבת שלום