אני חרדתית או שסתם קשה לי?

אני לא יודעת אפילו איך להתחיל את השאלה מבלי להשמע משוגעת.
אני כבר שנה לא גרה בבית בגלל לימודים, חוזרת הביתה סופי שבוע וחגים. אני עם שותפים נהדרים, יש לי חברים בלימודים אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהנוסטלגיות, לא מצליחה להמשיך הלאה.
לא קשה לי שאני לא בבית ולא רואה את ההורים הרבה, אבל כל פעם שמדברים על הורים אני נתקפת רצון עז לחזור לאותה תקופה שהייתי רואה אותה כל יום כל היום. גם ככה עם חברים, מספיק אני נתקלת בפיסת זיכרון ישן (סטטוס ישן בפייסבוק, תמונה ישנה עם חברות) אני נתקפת בנוסטלגיה שגורמת לי רצון עז לחזור אחורה.
אם מדברים על תאונות או כל דבר רע, אני ישר מפחדת שיקרה משהו לקרובים שלי, לחשובים לי ויכולה להיכנס למצב רוח מדוכדך ולבכות (אם אני בבית ואף אחד לא רואה אותי).

תמיד הייתי חלשה במובן שלא קשה לגרום לי לבכות ולהתרגש ולכן כל דבר גורם לי לתחושות ורגשות עצומים.

טוב לי, יש לי עבודה, חברים חדשים וחבר. אבל אני תמיד רוצה לחזור לפעם, כשהייתה לי חבורה ענקית של חברים, שלא הייתי צריכה לדאוג לכל העניין הכספי, שכל היום ביליתי מול המחשב או בטיול עם החברים. ועכשיו? עכשיו החבורה התפרקה, כל אחד הלך לכיוון שלו, נשארו לי כמה חברות טובות עוד מימי הגן ומצאתי חברות חדשות. אבל זה לא זה.

כשאני חוזרת להורים הביתה, אני מתכרבלת במיטה ורוצה להשאר שם, לא ללכת לשום מקום. אני מבלה כל דקה אפשרית עם ההורים שלי, כי אני רוצה להיות בסביבתם.

שלא תבינו לא נכון, אני בסדר, באמת. רוב הזמן אני ממש לא בוכה על הרצון העז לחזור למה שהיה, פשוט כמו שאמרתי, ברגע שאני רואה או שומעת משהו שמעלה בי נוסטלגיה- אני יכולה לבלות את כל הערב בבכי על כמה שבא לי לחזור לפעם.

אני מפחדת שאני חרדתית, שאני משתגעת בתוך עצמי, שאני משקרת לעצמי. הרי בגיל מסויים כולם עוזבים את הבית וממשיכים בחיים, מתחתנים, בונים משפחה חדשה, אז למה אני כל כך מתקשה להמשיך הלאה?
למה אני חייבת את התקפי הנוסטלגיה המשתקים האלו?

אני יושבת מול המחשב, כותבת לכם ובוכה. בא לי לחזור לעבר..לפעם. טוב לי בנקודת החיים הזו, אבל בא לי לחזור למה שהיה.

זה נורמאלי? האם לכולם יש התקפי נוסטלגיה עד כדי שהם לא מסוגלים לעשות דבר אחר?