זאת הדרך הנכונה לצאת מהארון?

שלום לכולם, לא האמנתי אף פעם שאעשה דבר כזה אבל תמיד יש הפתעות בחיים.
מתחילת ההתבגרות שלי ברור לי שאני הומו. החיים בהסתרה מאוד קשים, אתה מרגיש כל הזמן במחבוא ושאתה כל הזמן לא עצמך, עוצר את עצמך מלהיות מי שאתה כדי שלא תתגלה. אני מאלה שמדחיקים, ולא באמת התעמתתי עם עצמי על העובדה הזאת ותמיד הדחקתי בכל פעם שהרחקתי במחשבות לגבי ההשלכות של הדבר. בשנים האחרונות אני כבר מצליח לדמיין זוגיות, לראות כיצד החיים שלי יתנהלו בתוך זוגיות אבל אף פעם לא הרחקתי לכת כדי לחשוב על התגובות של הסביבה. בחודשים האחרונים התחלתי טיפול פסיכולוגי בעקבות בעיה נפשית שאני סובל מגיל מאוד צעיר (בעיה שקשורה בחרדות) ולאחרונה בעקבות קראש רציני שאני חווה על בחור כלשהו העניין התחיל להתעורר ואני רק רוצה לצעוק את זה ולספר, ולשתף מישהו בתחושות שלי ואני פשוט בוער מבפנים. במהלך השש שנים האחרונות כל הזמן התחושה הזו הייתה עולה ובאה וכל פעם הייתי מדכא אותה ואומר לעצמי שזה לא הזמן המתאים שעכשיו הפוקוס צריך להיות על החתונה של אחותי ושאני לא רוצה לגרום צער לפני שמחה, אחר כך זאת הייתה הלידה של האחיין שלי שגם תירצתי לעצמי מאותה סיבה, אחר כך זה המצב בבית ושאין מקום לעוד "מכה". עכשיו ברור לי שההתסכלות על זה ככה היא שגויה, ואני לא פוגע באף אחד בעצם הידיעה הזאת וזה לא פייר שאנשים שנמצאים בארון וקוראים את הדברים האלה גם יחשבו ככה כי אנחנו לא פגם ולא טעות ובטח שלא מכה למשפחות שלנו. אימי, אחותי ואחי כבר שאלו אותי בעבר אם אני הומו (ברור לי שהם דיברו על זה מאחורי גבי) כיוון שאף פעם לא הייתי במערכת יחסים ויש בי התנהגויות שלא מאפיינות גברים סטרייטים. כמובן שהכחשתי. אמא שלי בגדול היא בן אדם נאור וליברלי אם כי היו לה אי אילו אמירות על הקהילה הלהטבית אבל בגדול היא מקבלת כל אדם באשר הוא וברור לי שהיא תקבל אותי כמו שאני, וגם האחים שלי אמרו לי את זה שאילו הייתי הומו הם היו מקבלים זאת (הרגשתי שמה שהם עשו לי היה מאוד לא הוגן, הם שמו אותי בפינה ופשוט דחפו אותי לענות תשובה מבלי לחשוב שהדברים צריכים לקרות בזמן שלי ושלא צריך "לאנוס" אותי לצאת מהארון. מאוד כעסתי עליהם כשעשו זאת. עם עצמי כמובן, אחרת הייתי מסגיר את עצמי). אני במצב נפשי מאוד רגיש כרגע, ואני לא יודע אם אני מספיק חזק נפשית להתמודד עם הדבר הזה עכשיו, גם כאן אני כל הזמן מתרץ לעצמי שאני צריך לדחות את זה למתי שאהיה חזק יותר נפשית ואוכל להכיל את זה. מצד שני, אולי היציאה מהארון תשחרר אותי ותתן לי רק דחיפה נפשית בכיוון החיובי ולאו דווקא תרסק אותי. ההתלבטות שלי בגדול היא האם לספר קודם לפסיכולוגית ולהעזר בה ביציאה מהארון מול המשפחה והסביבה. (יש במשפחה המורחבת אנשים יקרים לי שמציגים דעות מאוד פרימטיביות ואנטי להטביות) יש בי משהו שמרגיש לא בסדר עם מהלך כזה, שאני מספר את הדבר הזה קודם לבן אדם זר מאשר למשפחה שלי מה זה אומר בעצם על היחסים בינינו? אני מאוד פתוח עם אמא שלי, יש לנו יחסים מאוד מורכבים אבל יש בינינו אהבה גדולה סך הכל. מה אתם אומרים? לצאת מהארון קודם בפני הפסיכולוגית, לספר קודם להורים או לחכות עם הדברים עד שארגיש לגמרי מוכן נפשית וחזק מספיק כדי להתמודד?