לקוי שמיעה ונהרסו לי החיים עד היום, גם אין לי הרבה חברים...מה לעשות?

ההתלבטות שלי בעיה מכיוון שבילדות אמא הייתה מתנהגת עליי רע כי היא אישה קשה (בת לניצולי שואה) אבל בכללי אישה קשה שמצד אחד רצתה לעשות טוב לילדיה אבל מצד שני אם כל הטיפולים שלה בי (נולדתי נכה ועם ליקוי שמיעה לראייה) היא התפללה עליי יום ולילה על מנת שאחיה.. הייתי מחובר לבלוני חמצן מגיל קטן מאוד. הלכתי לקבל ברכה מרב האבוחצירה שגר בנתיבות ואמר לאימי שאני אחייה.. וככה קרה..
היו לי בעיות קשב וריכוז לקחתי כדורים פסכיאטריים אימי רצתה שאהיה כמו כולם.. הייתי הכיתה א בבית ספר עם ילדים רגילים ועם ילדים חרשים/ליקוי שמיעה.. (הרכבתי המון שנים מכשירי שמיעה) אבל בפנים לא רציתי להיות חריג.. בכל אופן ההורים רצו שאהיה עם אנשים "נורמלים" אז הלכתי לבית ספר יסודי דתי (משפחה סרוגה) לעתיד אמא אמרה שזה לא היה טוב בשבילי לשלוח לבית ספר רגיל..
אני בקושי סיימתי בגרות אבל עברתי.. בצבא התנדבתי שנה וחצי וזה טוב..
לא ידעתי מה אני רוצה בחיים לעשות.. מאז ומעולם הרגשתי מנותק מאנשים.. נבנה איזה מערכת יחסים לא טובה עם הסביבה.. הרגשתי שינאה וקנאה לילדים הרגילים המקובלים.. ראיתי את השונות והזרות שלי למרות שנולדתי בארץ ולא ילד שעלה לארץ בפעם הראשונה.. אבל הרגשתי זר בתוכי. אמא שלחה אותי לחוגים ועוד על מנת שהרגיש יותר טוב עם עצמי, אבל מערכת היחסים של ההורים לא ממש היו טובים.. כל אחד משך לכיוון אחר והטילו אשמה לכל כיוון.. יצאתי בשאלה וגם יצאתי מהארון.. אמא לא קיבלה זאת אבא בכל מקרה כן קיבל אבל מבחינתי הוא לא האבא האידיאלי שילמתי עליו... הוא רחוק מזה גם היום...
אני שחי מקצבת נכות הורי רצו לעזור לי בקניית בדירה וקנו לי דירה על שמי אבל בגלל הגירושים המצב השתנה שהם מכרו את הדירה ובלי ידיעתי או שכן.. הוסיפו סעיף שהדירה תהיה עדיין בחזקת ההורים אבל על שמי.. זה הגיוני? ומה שקרה שלא קיבלתי שום דירה וכלום... לא מחובתם לקנות לי דירה, אבל זה מבאס כי קנו לי ובסןף רימו אותי... גם שהגעתי לחתונה של אחותי לא הזמינו אותי להגיד אחת משבע ברכות זה פגע בי בפנים... החיים שלי בקיצור מפח גדול.. אני בטוח שלא מספרים לי את כל הדברים בחיים... ההורים והאחים הם לא הלו שהתפללתי להיות הקרובים אליי... גם ככה נהייתי סגור נפשית במשפחה וכמעט לא היה חברי או אחי עם כולם.. באירועים לא השתלבתי עם אנשים... אני גם הרבה לחוץ בחרדה מהחיים מההמשך... רצו לשלוח אותי להוסטל דרך משרד הרווחה למרות המעשה הטוב לכאורה זה לי שרצו לזרוק אותי מהחיים שלהם.. כדאי שאהיה עוד יותר מסכן ואומלל... הם אמרו שזאת לא הסיבה אבל איני מאמין להם... בקיצור הפכו אותי לעוד מסכן וכועס ורוטן על העולם. נהייתי עצוב ודיכאוני ורציתי לשים קץ לחיי.. חברים בקושי היו לי.. ההורים לא הצליחו לעודד אותי במידת מה.. אני כועס על ההורים על ההתנהלות שלהם בחיים.. על הבחירות המגעילות שלהם בשבילי.. ככה לא מתנהגים הורים, נכון שהם הביאו אותי לעולם אימי דאגה שאלמד ללכת ולאכול (עיקוב התפתחותי) בקיצור צרות בלאגן.. ובנוסף איימו עליי שאם אספר למשהו על רקע הנטייה המינית שלי ינתקו איתי את הקשר.. אפילו רצו לשלוח אותי לרב "שיתקן" אותי וגם עלתה אפשרות לזרוק אותי מהבית בגלל זה... בקרוב אמא שלי תתחתן פעם שנייה האם ללכת לחתונה לתת לה שתרגיש מה שהרגשתי כל חיי כלפיה או ללכת בכל אופן?? שתסבול כמו שאני סבלתי ממנה ... נסיתי מספר דברים גם בלעדיה על מנת לנסות לשפר את חייה אבל לא עזר.. הכאב הנפשי, החברתי והכל הרסו לי את החיים ומי יודע אם זה ימשך... אני כועס על ההורים, אחים שלי וכל מי שהשפיל ופגע בי הין במועדונים ובחיים.. החיים קשים ומעצבנים בלי אהבה ובלי להיות מקצועי במשהו נורמלי . אני תמיד בין עבודות מזדמנות כאלה.. האם עדיף באמת להשאיר את האגו בצד וללכת לחתונה או לא ללכת?? כולם עושים טעויות אבל הבאתם ילד לעולם לא בשביל שתתעללו בו ותרביצו לו ושישאר עם צלקות נפשיות לכל החיים... אחים שלי עוד מצדדים בה... נמאס לי מלחיות בעבר... נמאס לי לקום בבוקר ולחזור לשגרה של בלי בן זוג וחום מאנשים לחברים... אשמח לתגובה.