אמא עזבה לחו"ל ומאז הכל השתנה

שלום לכולם

לפני שנתיים, באפריל 2013, פרסמתי כאן באתר את שאלה מספר 6466 - "רוצה להשיג חברים". הייתי אז בתחילת שינוי גדול בחיים שליי. במשך כל תקופת התיכון הייתי ילד חנון כזה בלי ביטחון עצמי ובלי יותר מדי חברים. בחודשים שאחרי סיום יב (לא התגייסתי) התחלתי להשקיע מאוד במראה החיצוני ושיניתי בעצמי הכל - בגדים, החלפתי תספורת, עשיתי פירסינג. ממש הכל. נראתי טוב אבל עדיין הייתי חסר ביטחון אז החלטתי לחפש עבודה כדי להכיר חברים חדשים.

בסוף מצאתי עבודה, מקום גדול עם 40-50 עובדים. שמתי לעצמי מטרה להיות חבר של כ ו ל ם. תמיד רציתי להיות כמו האנשים האלה שתמיד שמחים, תמיד מלאים אנרגיות חיוביות וחברים של כולם. עבדתי במקום הזה חצי שנה ובגדול אני חושב שהצלחתי יפה, במיוחד בהתחשב בנקודת הפתיחה. כולם אהבו אותי ולאט לאט גם הרגשתי שאני מתקדם ומשתפר והתחלתי לשבת עם חברים אחרי משמרות לאכול משהו או סתם אצלם בשכונה. הייתי אז בן 19, בתול, עם חבר אחד בלבד שלא קשור לעבודה החדשה שלי, לא יצאתי בימי שישי בכלל אבל הייתי מאושר. מאושר כי גרתי עם אמא שלי שתמיד משרה אנרגיות חיוביות בבית ובעיקר מאושר כי הרגשתי שאני מתקדם, משתפר מיום ליום, שאני בדרך הנכונה, שמכאן הכל יסתדר, זה רק עניין של זמן. עשיתי משמרות כפולות של 10-12 שעות בעבודה ועדיין הייתי שמח, אדיב מאוד כלפי הלקוחות, עשיתי את העבודה כמו שצריך כי האמנתי שצריך לדעת להנות מכל רגע, אפילו בעבודה. כל העובדים תמיד היו מתפלאים איך אני מצליח לשמור על חיוך כל היום.

בחודש פברואר השנה פרסמתי כאן את שאלה מספר 60407 - "עונה רק תשובות לקוניות לכולם, אני בדיכאון?" (רשום בשאלה כאילו אני עדיין בן 19, זה טעות, כמובן). השתנתי מאוד מאז שהתחלתי את כל המסע הזה, לפני שנתיים. חצי שנה אחרי שהצטרפתי לעבודה ההיא ונדמה היה שהכל מסתדר - הכל השתנה. אמא שלי נאלצה לעזוב את הארץ כדי לטפל בקרובת משפחה שלה שחלתה באוקראינה. ההורים שלי גרושים, אבא שלי גר בעיר אחרת במקום אחר לגמריי בארץ ונאלצתי כמובן לעבור לגור איתו. אנחנו מאוד לא מסתדרים, לצערי, אז שכרתי לעצמי דירת חדר סטודיו קטנה בעיר ליד. בגלל שעברתי לעיר אחרת לגמריי נאלצתי להתפטר מהעבודה הקודמת ולהתחיל הכל מאפס. בלי התמיכה והחום של אמא. לפי מה שהבנתי המקום שעבדתי בו אז נסגר לגמריי בינתיים .

זה היה הרגע שהלכתי לאיבוד. אני משתדל להמשיך מאותה נקודה בה עצרתי אז, להיות הכי חברותי ותמיד להתקדם. אבל לא ממש הולך לי. נכון, בעבודה אני חבר של כולם ואוהבים אותי, אבל אני לא מי שהייתי. פעם הייתי הכי אנרגטי ושמח. היום אני שקט מאוד כי אין לי כוח לפתח יותר מדי שיחות עם אנשים, פעם שמחתי אם חבר לעבודה היה חוזר איתי באותו אוטובוס הבייתה, היום זה נטל בעיניי.

אני מגיע לעבודה, אומר שלום לכולם, סמול טוק קטן פה ושם עם חברים ואז מתחילה המשמרת. ומאותו רגע אני מרגיש שאני רק הולך וקמל ונהיה עצבני, נרגן וקטנוני. משלב מסוים כבר נמאס לי, אין לי כוח לאף אחד ולכלום ורק באלי הביתה ומבחינתי מאותו רגע המטרה היא לעבור את היום. אין לי כוח לחברים בעבודה ובטח שלא ללקוחות. אני מתחיל לענות רק תשובות לקוניות לכולם. בתוך תוכי יודע שזו גישה לא נכונה אבל לא מצליח להתגבר על זה. כשהמשמרת מסתיימת אני מתחפף הבייתה ומסתגר בבית.

בזמן האחרון נהייתי מאוד חרדתי. חרדה מחליפה חרדה. חרדה לגבי פרנסה (אמא שלי לא בארץ.. אז מה אעשה אם יחסר לי כסף לשלם שכר דירה בסוף החודש?), חרדה לגבי מה יקרה נגיד אם אחזור בלילה מאוחר הבייתה ואגלה שנעלם לי המפתח לבית ולא תהיה לי סוללה בפלאפון, מה אעשה אז? או מה יקרה אם אסע לעיר רחוקה ברכבת, אאבד לי הארנק ולא יהיה לי כסף לשלם כרטיס חזרה? אני גר לבד, אף אחד לא מחכה לי בבית, אף אחד לא ישים לב שנאבדתי.. עד שחרדה אחת נעלמת באה אחת חדשה. תמיד אני חרד ממשהו. אני גם מפחד מהבוס בעבודה. כשאני מדבר איתו אני רק מגמגם כל הזמן

נעלם לי החיוך לגמריי, אני בוכה הרבה בבית, מרגיש בודד, מתבאס כשאני נכנס לסופר בימי שישי ורואה את כל המשפחות באטרף של קניות לארוחת שבת.. ואני? לבד.. יש ימים שאף אחד לא מצלצל אליי בכלל אבל זה באשמתי כי התרחקתי מכולם.

גם נסיעות וביקורים לאמא לא עוזרים. גם שמה אני דכאוני. כן, גם בחול.

אני מפחד לעזוב את העבודה, למרות שהיא לא טובה לי כי אני מפרנס את עצמי לגמריי לבד וגם מסייע לאמא שבמצוקה כלכלית. היא תלויה בי. אני מפחד שלא אמצא עבודה אחרת במקום, ואם אמצא אז לא ילך בי ויפטרו אותי. הכי אני מפחד שלא יואהבו אותי אנשים בעבודה החדשה. הכישורים החברתיים שלי הם לא מה שהיו פעם, לצערי . במקום העבודה הנוכחי יש לי וותק ומכירים אותי אז אני מרגיש בטוח. אתמול בעבודה בהפסקה ישבתי עם כמה חברים - כל אחד מספר על שאיפותיו לחיים. אחד עוזב עוד מעט לעבודה מעולה במכירות, שני הולך ללמוד בחול. ואני? פעם הייתי הכי שאפתן. אם מישהו שם לעצמו יעד אז היעד שלי היה תמיד כפול ממנו. תמיד רציתי להיות הכי טוב. חלמתי, ועדיין לא וויתרתי על זה, להשתלב בפוליטיקה במדינה אבל היום זה נראה לי כל כך לא בהישג יד.. כל כך קשה..

אני לא מחפש להאשים אף אחד, אני יודע שכל אדם צריך לקחת אחריות על חיו, שאף אחד לא יעשה את זה במקומי, אני לא אוהב להתבכיין ואני מאמין במשפט - "כשרוצים מוצאים את כל הדרכים , וכשלא רוצים - מוצאים את כל התירוצים", אני מתעניין בקואוצינג, יש לי ספרים של זה בבית וגם הלכתי להרצאות. אבל כלום לא זז. אני מרגיש תקוע במקום, עייף פיזית ונפשית מהכל, נרגן, עצבני מאוד וגם דיי אומלל למען האמת. קשה לי.

בבקשה תעזרו.