"איזו בחורה מכובדת נוסעת לבד עם גבר שהוא לא בעלה?", שוב ההורים מגבילים אותי...

טוב חברים, נמאס לי כל פעם לחזור לאותו הנושא אבל זה מה יש. אני מתוסכלת נורא ואין לי מי שיעזור לי במצב הזה, אז אני פונה אליכם גולשים יקרים.
אני והחבר שלי כבר חצי שנה ביחד, אנחנו רוצים לצאת לחופשה ביחד בקיץ (בארץ כי אני מפחדת לטוס לבד לארץ זרה). דיברתי על זה היום עם אימא שלי והיא אמרה לי "איזו מן בחורה מכובדת נוסעת לבד לחופשה עם גבר? אתם נשואים? מאורסים? רק זוגות שעומדים להתחתן נוסעים ביחד".
היא מתארת לעצמה שנישן ביחד וכבר מקבלת חום. היא אומרת לי "הוא רק החבר שלך" כאילו זה סתם.
גם אח שלי מכניס לה דברים לראש. הוא אומר לה שהוא רק החבר הראשון שלי ושאני לא רואה בעיניים בגללו. שאני מתנהגת "ככה" כי אני מפחדת שאף אחד לא ירצה אותי חוץ ממנו. wtf?
לא יצאתי עד עכשיו עם גברים והוא החבר הראשון כי הוא באמת הראשון שנמשכתי אליו חיצונית ופנימית. החיבור בינינו מטורף ואני לא אחת שמתפשרת, אז חיכיתי מלא זמן (גם כי לא רציתי זוגיות עד השנה האחרונה).
בקיצור, הם אוכלים כל מיני סרטים שהוא לא רציני איתי (הם אפילו לא מכירים אותו ולא ראו אותו), שהוא "ישלח ידיים ומה אעשה" (במילים שלהם). הם חושבים שאני בת 3 ושצריך לחכות לחתונה כדי להיות עם גבר.
הם מגבילים אותי בשעות שאני חוזרת הביתה מבילוי איתו, הם לא יתנו לי לישון אצלו ובטח שלא ישן פה, לא יתנו לי לצאת לחופשה איתו, לא יתנו לי לגור איתו...בקיצור- לא יתנו. נקודה.
אני מתוסכלת ומבואסת. אני לא בן אדם מטומטם, הוא מכבד אותי ואוהב אותי כמו שאני אותו. קשה לי להסביר ממש אבל החיבור מטורף, הכימיה מדהימה ולמרות שאין לי ניסיון עם גברים- אני מרגישה שהוא נועד לי. זו פשוט תחושה חזקה שכזו.
מה לעשות חברים? קצת חפרתי אבל זה משום שאני בסוג של סערת רגשות וחייבת שתבינו את כל הסיפור.
אני בעמדה מאוד קשה, נמצאת בין המשפחה לבין החבר. הוא רוצה שנישן ביחד, שנבלה ביחד, שנהיה ביחד כמה ימים ברצף. ההורים- עם דעות קדומות. אני יודעת שאם אתנגד להם הולך להיות לי מאבק לא נורמלי...
אני לא רוצה "להיכנס בהם" אבל אני לא מסכימה עם הגישה שלהם וניסיתי לדבר איתם אבל אי אפשר לדבר עם אנשים כאלה מקובעים.
איך להתמודד איתם? ומה לעשות בקשר לחופשה?