עזבתי את הטיפול הפסיכולוגי ועכשיו מרגישה תקועה, מה עושים?

מהיסודי אני סובלת מדבר שנקרא "שלפוחית ביישנית" , כלומר - יש פעמים שאני נכנסת לשירותים ובגלל שיש אנשים סביבי אני לא מצליחה לרוקן את השלפוחית.
פעם זה היה רק בבית ספר, ומאז זה הלך והחמיר- פתאום לא הצלחתי לעשות בקניונים , בעצירות בדרך לאילת ... וכולי.
שנה שעברה , שבועיים לפני הנסיעה לאילת, גיליתי שיש לדבר הזה שם ושקוראים לזה "שלפוחית ביישנית" ושזה קשור לחרדה חברתית.
באופן כללי יש לי חרדות מאוד ספציפיות - כלומר, אני יכולה לעלות על במה ולהרגיש הכי משוחררת בעולם, אבל אני לא אוהבת לדבר בטלפון, וקשה לי לעבוד כשמסתכלים עליי.
מהרגע שגיליתי שיש לזה שם, נהיה לי מאוד קל עם הדבר (פתאום יש לי זה לעוד אנשים, פתאום זה לא דבר מוזר ...)
ואכן התחלתי לטפל בזה לבד- באותו האתר שדיבר על השלפוחית הביישנית היו כמה כתבות מאוד איכותיות על טיפול קוגנטיבי התנהגותי.
השתמשתי בכתבות האלו וככה התגברתי על עניין הטלפונים, שמתי את הבושה בצד והתמודדתי עם הסיטואציות החברתיות הכי הזויות שיש (חח רצתי אחרי מישהי בקניון בשביל לשאול איפה היא קנתה את השמלה שלה) , ובנוסף השתמשתי בטיפול בשביל להיכנס לשירותים בסביבת אנשים (החלפתי את המחשבות השליליות במחשבות חיוביות) וסיפרתי להרבה מאוד אנשים על החרדה - הגעתי למצב שהצלחתי להטיל שתן כמעט בכל מקום.
ואז הגיעה הנסיעה לאילת וכ"כ הייתי לחוצה- אני אצליח? אני לא אצליח?
בסוף נכנסתי לשירותים בדרך אבל פשוט רציתי רק לצאת משם , וכמובן שלא עשיתי כלום והתאפקתי את שארית הדרך.
מאז כל מה שצברתי בשבועיים האלו הלך לטימיון ,והתחלתי לוותר לעצמי בהרבה מאוד מקומות , וככה חזרתי חזרה למצב שאני לא מצליחה להטיל שתן במקומות האלו.
לאחרונה החלטתי שכדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי בשביל לגמור עם העניין אחת ולתמיד.
יש לציין שהוצאתי פטור- למזלי אני חוזרת בתשובה אז הוצאתי פטור דתי, אבל הסיבה האמיתית היתה הפחד שאהיה בטירונות ולא אצליח להטיל שתן.
קרוב למועד הטיפול החרדה הלכה והתגברה למימדי ענק- פתאום גם בבית שלי לא הצלחתי להטיל שתן אלא אם כולם היו רחוקים מאוד מהשירותים. אפילו יצא שנכנסתי לשירותים וחשבתי על זה שישנים בחדר ממול, אבל הבנתי שאני סתם עושה לעצמי טרור וחייבת להפסיק עם זה.
הטיפול היה ע"י שיחות, וכבר בהתחלה היתה לי הרגשה רעה, הפסיכולוג לא ידע על החרדה שלי ועל השם שלה, כנראה שגם לא טרח לבדוק עליה, ואחרי מספר מועט של טיפולים גם גיליתי שזה ידוע שעם החרדה שלי הטיפול שהוא נותן לי רק מחמיר את החרדה.
התייעצתי עם אמא שלי, שעבר גם הוציאה את אחותי מהפרעות אכילה בצורה מאוד אפקטיבית, והיא אמרה לי שהשינוי טמון בי, ושאני חייבת לעשות אותו- פשוט להיכנס לכל מקום ולעשות, לא לחשוב. להאמין שהבעיה כבר נפתרה.
האמת היא שזו העצה הכי מדהימה שאי פעם קיבלתי, כי אני אדם שחושב בלי סוף, והמחשבות שלי הן אלו שגורמות לזבוב להפוך לפיל (תכלס, זה בסה"כ מתן שתן, וכבר הצלחתי הרבה פעמים לעשות את זה במקומות שהיום אני כביכול לא מצליחה)

הבעיה היא שיחד עם הניסיון לא לחשוב על זה, ויחד עם הדמיון מודרך שאני עושה, הבעיה עדיין לא עוברת.

אתמול קרה לי שאמא שלי התקשרה ואמרה שאהיה מוכנה כי עוד כמה דקות היא באה לאסוף אותי לחוף הים, ואני בדיוק הייתי חייבת לשירותים, ואז היתה לי חרדה כל כך גדולה שהיא תיקח אותי לשם, ושפשוט לא הצלחתי לעשות. מין הרגשה כזו של "אם אני לא אעשה, אז היא לא תוכל לקחת אותי".
החרדה הזו ליוותה אותי בערך שעה, גם אחרי שהיא באה וגם אחרי שהיא כבר החליפה לפיג'מה.
עוד דבר הוא ששמעתי שני סיפורים על אנשים שהתאפקו במשך יומיים שלושה כי הם היו בטיול, דבר שבחיים לא חשבתי שהוא אפשרי (קרה לי להיות בטיול במדבר, וידעתי שעוד שעתיים אנחנו נלך לאכסניה, אבל פשוט הייתי צריכה מתן שתן והיה חושך אז הלכתי מרחק קצר מהמקום שבו עשינו את המדורה ופשוט עשיתי. בחיים לא חשבתי שזה אפשרי להתאפק כל כך הרבה, ועוד גם בזמן שכולם ישנים?...)
וזה עוד יותר עורר בי פחד וחרדה עצומה- אם אני לא אצליח לעשות בבית שלי, איפה אצליח לעשות?..

כרגע אני חושבת שהפתרון האולטימטיבי הוא ללכת לפסיכולוג שמומחה בשיטה הקוגנטיבית ההתנהגותית ושמכיר את החרדות שלי (כל הפסיכולוגים למיניהם שכותבים על החרדה שלי באינטרנט מכירים אותה ואולי גם גרמו לאחרים לפניי להתגבר עליה)

אבל עם הפתרון הזה מגיעות שתי בעיות:

1. אם זה באופן פרטי- זה יעלה המון כסף ואז אוכל להרשות לעצמי במקסימום טיפול אחד לחודש...
אני בספק שההורים יעזרו לי ויתמכו בי עם זה גם כי הם בטוחים שאני לא צריכה פסיכולוג (בייחוד אחרי השיחה שלי עם אמא) וגם כי מדובר על הוצאה כספית גדולה עבור פסיכולוג, והם "עשו לי את המוות" עם ה-130 שקל לפגישה שהיו צריכים לשלם לפסיכולוג מטעם קופת חולים

2. אם זה מטעם קופת חולים - זה יופיע בתיק האישי שלי. אני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי שהפסיכולוג הקודם יסתכל בתיק שלי אבל אם כן זה יהיה מאוד מביך כי בשירות לאומי הוא נמצא קומה מעליי בבניין וכבר אמרתי לו שהתגברתי על החרדה ושתודה על העזרה שלו...

מה עושים? אולי אני צריכה פשוט ליישם את העצה של אמא? לא עובר יום שאני לא חושבת על החרדה, אולי זו טעות?