הרגשתי צורך לפרוק.
אני מתמודד עם חרדה חברתית הרבה מאוד זמן, מרגיש חסר תקווה וחסר עתיד. מי שנמצא באותו מצב יבין על מה אני מדבר, מצד אחד קיים החשק להיות בחברה ומצד שני אני מרגיש הכי בטוח כאשר אני מסוגר לבד עם עצמי.
אף פעם לא היו לי חברים, רק מכרים, אנשים שבאים והולכים עם כל מסגרת שאני מסיים.
פעם עוד הייתה לי תקווה שאני אשתנה עם כל מסגרת חדשה שהגעתי אליה, אבל מהר מאוד אנשים היו קולטים מי אני והיו מתרחקים ממני ,הייתי נשאר בודד. היום אני כבר נאלץ לקבל את המצב העגום שאני נמצא בו.
אני רגיש אבל בצורה קיצונית, כאב פיזי ונפשי חזק יכול לשבור אותי, כל רעש קטן מוציא אותי מדעתי ויש לי הרבה רעשים בראש,כל מיני הרהורים ומחשבות טורדניות. אני ממעט לצחוק,לחייך, מעטים רגעי האושר שהיו לי בחיים לעומת הסבל הממושך שאני חווה כל הזמן.
אני יודע שעם הזמן כבר אי אפשר לחזור אחורה, לכל פרק בחיים יש את הזמן שלו ואני מרגיש תחושת פספוס מרה כל פעם שאני נזכר בעבר ובו זמנית אני מבזבז את ההווה כי החרדה החברתית חזקה ממני. אני מקנא באותם חבר'ה בני גילי שמוקפים באנשים כל הזמן, מקדמים את האישיות והקריירה שלהם, טסים לחול ורואים עולם, בקיצור חיים את החיים ואני פה בזמני הפנוי נרקב בחדר מול המחשב.
ניסיתי כל מיני טיפולים, הייתי אצל פסיכולוג, טיפול CBT, לקחתי כדורים, כלום לא עוזר... אלו סך הכל פתרונות נקודתיים לבעיה גדולה ומורכבת.
לפעמים עולות בי מחשבות ותהיות על החיים,על שלי ובכלל, אני תוהה מהי משמעות החיים, אנחנו סך הכל מכונות אורגניות שמגיבות לגירויים מהסביבה, למה להתאמץ אם כולם מתכלים בסופו של דבר...
אז איך מכאן ממשיכים לחיות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות