להתחיל בעבודה החדשה? למרות ששוב אהיה הרווקה היחידה שם?

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני כותבת את השאלה הזאת ודמעות בעיניים שלי, ייאוש מוחלט, תחושת אפסיות וכישלון, דפיקות ברמות על.
אני עוד מעט בת 35, רווקה לא במערכת יחסים ונראה שלאחרונה גם לא מצליחה להתחיל מערכת יחסים כלשהי ונתקלת רק בבחורים מוזרים ולא רציניים.
עבדתי כמה שנים טובות במוסד חינוכי (נוער עם קשיים התנהגותיים) שבסך הכל היה לי טוב בו, התקדמתי, הייתי מוערכת אבל לאחר 7 שנים שם פשוט ברחתי כי לא יכולתי כבר להתמודד עם כל הצעירים והצעירות סביבי שמצליחים בזוגיות ומתחתנים ומביאים ילדים בעוד אני נשארת רווקה וכולם תוהים כבר מה לא בסדר אצלי. בנוסף המנהלת פעם אמרה לי שבגלל שאני לא אמא אני לא יכולה לראות את כל התמונה וחסרה בי חמלה כשזה נוגע לתלמידים. מיותר לציין שהאמירה הזאת פגעה בי קשות. נכון אני אדם שמציב גבולות מאוד ברורים במיוחד לנוער הזה ונכון לא נטיתי לוותר לתלמידים שהתחננו שאוותר להם במידה ועברו על הכללים (רק במקרים מיוחדים וויתרתי), אבל מפה ועד להגיד שאין בי חמלה כי אני לא אמא, הייתי בשוק מוחלט.
היום אני עובדת במקום שבו יש לא מעט רווקות בגילאים יותר מבוגרים ממני (לא מוסד חינוכי), אנשים לא ממש מסתכלים עלי מוזר שאני רווקה, אבל מקום העבודה ממש מזעזע מבחינת איכות האנשים, הוא רחוק לי מהבית וגם המשכורת לא שווה את זה. ועכשיו אני אמורה להתחיל מקום חדש ולעבוד שוב עם נוער (שאני בסך הכל אוהבת) והנה שוב אני מגלה שאני בערך הרווקה היחידה וכשאנשים שם שמעו שאני לא נשואה הם הסתכלו עלי בסוג של רחמים. הם כל הזמן מדברים על הילדים שלהם ואני בצד, מרגישה מוזרה ולא שייכת.
בנוסף בהרצאה שנכחתי בה אתמול הזמינו מורה וותיקה בעלת ניסיון רב שפשוט אמרה שמורים שהם הורים פשוט יותר קל להם להסתדר עם הנוער ועם ילדים ויש להם יותר סבלנות ואורך רוח.
אני ממש שוקלת לסרב לעבודה הזאת גם כי אני לא יודעת איך אתמודד עם העובדה ששוב פעם אני הרווקה המסכנה היחידה בעבודה כשיש מלא צעירות ממני כבר נשואות עם ילדים, וגם כי מהדהד לי בראש העניין הזה שאם אתה לא הורה אז אתה מורה פחות טוב. כבר נמאס לי! נמאס לי! למה אני כל כך שונה??? למה אני כזאת רווקה דפוקה??? אולי פשוט אסור לי לעסוק בחינוך וזהו.