מרגישה ריקנית ולא מוצאת את עצמי בחיים, האם זו תקופה שכזו?

היי אסקפיפל..
אני בדאון...
אני מרגישה ריקנות בחיים שלי, מרגישה מיותרת בעולם, אין לי מושג מה תפקידי בעולם, אין לי תחביבים, אני עצלנית לא אוהבת לנקות ולא לבשל..החדר שלי תמיד מבולגן ומלוכלך וגם כשאני מסדרת אותו אני לא מצליחה לשמור על הסדר..כשאני בבית אני יושבת במיטה עם הלפטופ...פשוט מיותרת בחיים .
יש לי את החברות שלי שלכל אחת יש בן זוג או חבורת חברות אחרת שאני פחות מתחברת אליהן, ויש חברות שרבתי איתן מסיבות כאלה ואחרות.
רציתי להתחיל לגלוש אבל אין לי כסף לשיעורים/ לגלשן ואני לא באפשרות של לחסוך לזה לי אני צריכה ללימודים שגם לזה אין לי כוח.
יוצא לי לצייר לפעמים אבל לפעמים יש מוזה ולפעמים אין וכרגע אני בתקופה שאין מוזה .
הלימודים..הלימודים הארורים האלה..מרגישה לי שהן חומקים לאט לאט מידי, אין לי מושג מה אני רוצה וההורים לוחצים יושבים על הווריד ,כרגע אני בכיוון של ללכת לייעוץ לימודים ולראות לאן פניי מועדות אבל מה? אני לא מצליחה בכלום..הציונים והממוצע שלי גרועים והמליצו לי ללכת לבדיקת קשב וריכוז לא מזמן ועוד לא עשיתי את זה.
המשפחה דואגת לרדת עליי בנושא העצלנות ולהשוות אותי כהרגלם לילדים של הורים אחרים ולהוציא אותי על הפנים..מה שתופס אותי זה העבודה, רוב היום אני שם ככה שאין לי דיבור עם המשפחה. כרגע אין לי חבר אבל מחכה לבן זוג עם דירה רק כדי להיות אצלו ולא בבית אצלי, אבל גם בן זוג אין באופציה כי כולם מחפשים היום לעשות ולזרוק ולכל הבחורים הרציניים שהתחילו איתי ואני זלזלתי עכשיו עם בנות זוג /מאורסים.
מתגעגעת לימים שהייתי חיילת, הכל היה ניראה יותר קל, לא צריכים לחשוב על כלום מלבד מה לארגן בתיק של שבוע. אני עצובה כל הזמן, מרגישה בזבוז, היה קטע שבאמצע העבודה עברו לי לחלוחיות בעיניים והחזקתי כדי לא לבכות.
לפעמים אני שומעת שירים ישנים ונזכרת בתקופות יותר טובות שלי ותוהה לאן הן נעלמו ומבינה שגם אז הייתי ריקנית ..מה שאפשר לחכות זה רק לתקופות/דברים זמניים שיכולים למלא את החלל הריק אבל לא אותך .. מרגיש ריקנות, ריקנית , חסרת תוכן ורק הקליפה יפה ולאט לאט גם היא נרקבת..
לפעמים בא לי לקפוץ מהחלון ולסיים עם זה, או לבלוע כדורים עם אציטון אבל אין לי אומץ וגם כי אני יודעת שזה ירסק את אמא שלי, אמא שלי אוהבת אותי מאוד ואני מעריכה את מה שהיא עושה בשבילי . זה בא לי בתקופות פעם אני סבבה פעם בא לי לבכות. אני כותבת את זה ובוכה.
יש עד כמה סיבות שאני לא אפרט כי לא רוצה שיזהו או משהו
זהו פלוס מינוס...תודה למי שקרא עד הסוף ..מאמינה שתזדהו איתי חלקכם..
האם זו תקופה כזאת? האם זה בגלל הגיל? אני צריכה ללכת לטיפול?
אשמח לשמוע ממישהו שעבר את זה