מה אמורים להרגיש אחרי שהפרפרים של ההתאהבות חולפים?

ראשית דבר: אודה לכל עצה וסיפור אישי שיש לכם לחלוק, יחד עם זאת אני מקווה לכל עצה של אדם נשוי שחווה את הקשר לפני ואחרי הנישואין. תודה!

אנחנו יוצאים כחודשיים שנינו דתיים ויודעים שהמטרה של הקשר הזה זאת חתונה.
לפני שאתם מתרעמים ושואלים איך אפשר לדבר על חתונה אחרי חודשיים -אז אפשר. כמובן ששנינו אנשים מאוד שקולים שנוטים לנתח סיטואציות, כך שהכל נמצא בגדר דיבור וכשנחליט שמתאים נתקדם, בלי לחץ.
בן זוגי בן 26.
אחרי חודש וחצי, שהוא תיאר התאהבות, ירדו הפרפרים וכעת שנינו מתמודדים עם השכל.
אז נעים לנו ביחד (גם מבחינה מינית) ואנחנו מאוד תקשורתיים ופותרים כל מה שנקרא בדרכנו בחכמה ובסבלנות. תענוג להתווכח איתו.

הדרך בה בחרנו להתמודד עם התקופה הזו שאנחנו מקווים שתוביל לצמיחת הקשר:
בן הזוג ביקש ממני לשחק אותה קשה להשגה. לא לשלוח הודעות, לתת לו לרדוף אחרי.
והוא צודק, אני לא רוצה לחנוק.
יצא שכאשר הפסקתי לשלוח לו הודעות בתדירות גבוהה, הרגשתי שאני לא צריכה את זה. מעין נטל שירד מעלי.
כיביתי את הרגש שלי כדי שלא אצטרך להתמודד עם התפרצויות של אהבה.
ועכשיו -חסר לי החיזור אחריו, חסר לי לתת לו הרגשה טובה. ההשקעה בו עושה לי טוב, אני אוהבת לתת. לתת לו.
מנגד, הוא טוען שמגיע לי שהוא ירדוף אחרי, שהוא יהיה צמא למפגש איתי אחרי כמעט שבוע שלא נפגשנו.

אני חושבת שאנחנו צריכים ליצור עוד חוויות ביחד. לנסוע לבלות לצחוק.. להזכר כמה כיף לנו מחוץ לשגרה המאוד נעימה (נפגשים בבתים אחד של השניה בשבועות האחרונים), אבל החורף מתחיל ולא תמיד זה מתאפשר.

אני כבר לא יודעת מה לעשות.
מרוב שאנחנו מדברים וחופרים ודשים בנושא לא נשאר חשק לחוות ולהתפרע, התחושה שלנו היא שאנחנו שוקעים לזה עוד ועוד במקום לטפל בזה ברמתנו (שוקלים לעשות אימון זוגי)
אני מאמינה שיש לי את היכולת לתמוך בנו זוגית מבחינת יעוץ, גם הוא עוסק בטיפול (עו"ס)
כמה אפשר לדבר על זה כמה? איך לגרום לו לצאת מהמחשבות המעמיקות האלה ופשוט להנות.
למה אנחנו צריכים להיות מוטרדים עכשיו ממה זאת אהבה ואיך אמורים להרגיש אותה עוד 20 שנה?
מה עכשיו? מה "אמורים" להרגיש?

אז השאלה שלי היא דבר ראשון מה דעתכם,
דבר שני איך אמורים להרגיש אחרי שהפרפרים חולפים והרגש נשאר?