לא מצליחה להתגבר עליו, איך ממשיכים הלאה?

לפני בערך 3 חודשים אני והחבר שהיה לי במשך שנתיים נפרדנו.
הכרנו בok cupid.
הוא בן 29.
בפגישה הראשונה הוא ניסה לנשק אותי 3 פעמים (!) למרות שסירבתי.
לא הבנתי שבנאדם שלא מתייחס לרצונות שלי, לא יתייחס אליהם גם בהמשך.
אחרי מספר חודשים בהם יצאנו טיילנו בפארק והוא הושיב אותי לשיחה ואמר לי שאני לא רצינית ושאני צעירה מדי. אני זוכרת שהייתי בהלם וניסיתי לשכנע אותו שזה לא נכון.
לא הבנתי מאיפה זה הגיע, הייתי הכי רצינית שיש.
חבל שכבר אז לא העפתי אותו לאלף עזאזאל, אולי לא הייתי סובלת כמו שאני סובלת עכשיו.
אבל פחדתי לאבד אותו, פחדתי לאבד את החיבור הרגשי בינינו. לאבד את כל מה שעברנו בחודשים האלה.

אחרי מספר חודשים התחלנו לשכב והוא הדביק אותי במחלת מין, למי שמכיר-קונדילומה.
כמה סבל עברתי בגלל המחלה הזו, הייתה צריכה לשרוף את עצמי עם חומר מסוים, עברתי 3 ניתוחים בהרדמה כללית.
הרופאת נשים אמרה שזו מחלה נפוצה ושלא צריך להאשים אחד את השני ולכן נשארתי איתו.
הוא סיפר לאמא שלו על המחלה, מאוד כעסתי עליו, ואני מצטערת שכבר אז לא העפתי אותו.
היו לי הזדמנויות רבות.

כשהיינו ביחד היה גר עם ההורים, אני לא יודעת מה קורה איתו היום.
הוא תמיד היה אומר שהוא לא יציב ושאני אתן לו זמן לעמוד על הרגליים, וחיכיתי בסבלנות אבל שום דבר לא קרה והוא לא שכר דירה.
אף פעם לא הבנתי מה הבעיה כי לטענתו עבד בעבודה מכניסה ומסודרת, ולא שילם תשלומי בית, הכול היה על ההורים, אז לא היה נראה לי הגיוני שכל כך הרבה זמן והוא לא מסוגל לצאת מן הבית.
אמא שלו הייתה מתנהגת לא יפה אליי. גם אחותו.
אף פעם לא היה לי משהו איתה או נגדה, להיפך, תמיד הייתי מביאה פרחים ליום הולדת שלה או לארוחות שהיא הייתה עושה, מתנות לחג. מתייחסת אליה יפה.
אבל לה, היה לה משהו כלפיי,הייתה מעירה לי הערות, הייתה מחממת את הבן שלה עליי. יום אחד הוא לא הרגיש טוב, עצרנו את האוטו בצד, רצתי להביא לו מים מאיזה קיוסק והתקשרתי להורים שלו. היא שאלה אותי למה הוא מרגיש ככה, ואמרתי שאני משערת שזה בגלל שהוא הרים דברים כבדים באותו היום (ההורים שלו עברו דירה באותו היום והוא עזר להם להרים רהיטים). היא ישר העבירה אותי לאבא שלו. יום למחרת כבר שמעתי מחבר שלי שהיא אמרה עליי דברים לא נעימים ושמי אני שאבקר את העזרה שהוא נותן להורים שלו. אני זוכרת שבכיתי הרבה, לא התכוונתי לבקר אף אחד ואם הייתי במקומה הייתי אומרת לאותה הבחורה תודה על שהרמת טלפון ותודה על שעזרת לו כשהוא הרגיש רע, אבל אני הבנתי שבמשפחה הזו לא מעריכים שום דבר.
יום אחד הלכתי במכללה וראיתי את אחותו, היא ראתה אותי, באתי להגיד לה שלום והיא פשוט המשיכה ללכת. סיפרתי לו אבל ביקשתי ממנו לא לעשות מזה עניין, הוא כמובן התקשר אליי כל היום ואמר שאולי היא לא ראתה אותי ועוד כל מיני סיפורים כדי להוציא אותה בסדר, ובסוף גיליתי שאמא שלו אמרה שאני עושה שם רע לאחותו.
זה העליב והכעיס אותי מאוד, אם הייתה לי בת שמתנהגת ככה לחברה של הבן שלי הייתי מאוד מאוכזבת מההתנהגות שלה.
הוא היה מספר לאמא שלו כל מה שקורה בקשר שלנו, וכשאני אומרת הכול אני מתכוונת להכול. פחדתי לספר לו דברים כי ידעתי שהוא רץ ומספר לה. היה נמאס לי מזה שהוא ילד של אמא וכל היום עסוק בילדים של אחותו (במקום לקחת בייביסיטר היא הייתה מבקשת ממנו תמיד וזה היה בא על זמן שלנו).
באחד מימי שישי התווכחנו באוטו, אני זוכרת שהתעצבנתי מאוד וביקשתי שיעצור ויצאתי מהאוטו. ציפיתי שיבוא אחריי, כמובן שהוא לא בא ונסע בחזרה הביתה. השעה הייתה 22 בלילה. הלכתי לבד כל הדרך הביתה, בחושך, הוא כמובן לא התקשר אלי או להורים שלי כדי לבדוק איפה אני. טען אחר כך שלא הייתה לו סוללה.
אני ידעתי שזה לא נכון ושהוא סתם זרק אותי ככה כמו כלבה.
ידעתי שאני צריכה להיפרד ממנו אבל כל כך אהבתי אותו שבחרתי להישאר בקשר.
לקראת סוף הקשר נסענו ביחד לראות סרט ובמהלך הסרט הוא קיבל סמס והסתיר ממני. שאלתי מי זה והוא אמר אבא שלי והמשיך להסתיר. כשהיינו באוטו הסתכלתי וראיתי שאבא שלו שאל אם נסענו בכביש אגרה או לא. שאלתי אותו למה אתה משקר ומסתיר ממני, והוא אמר אני יודע שזה מרגיז אותך שההורים שלי מתערבים.
הייתה לי הרגשה לא טובה, לא ידעתי אם הסמס שהסתיר היה באמת מאבא שלו או ממישהי.
עד היום אין לי מושג אם הוא היה עם מישהי או כמה בו זמנית.
במהלך הנסיעה דיברנו על הלימודים שלי, עזבתי אחרי סמסטר אחד לימודים שלא אהבתי ושלא הסתדרו לי. אמרתי לו מה אני הולכת ללמוד בספטמבר הקרוב ושיתפתי אותו בזה שאני ארצה לעשות תואר שני. הוא ישר התלהם ואמר שהוא רוצה משפחה וילדים וניסה להוריד אותי מהרעיון של תואר שני. אמרתי לו שיסתכל על אחותו, עם שני ילדים ולומדת לתואר שני. הוא שתק. הוא כל כך הרגיז אותי, הרגשתי כל כך נחותה, כל כך מוגבלת מבחינה לימודית שאמרתי לו שאני רוצה להיפרד, ציפיתי לראות כאב בעיניים שלו, התחלה של בכי, משהו. כלום. הוא פשוט אמר "תכננתי להציע לך נישואים ב2.3". ראיתי שהעיניים שלו כבויות, הייתה לי הרגשה שזה לא משפט שבא מהלב, אלא מניפולציה, כמו שהוא היה עושה לי לאורך כל הקשר.
הגעתי הביתה ולא דיברתי איתו כל היום. רק בערב הוא זרק מילה על זה שהיה לא בסדר.
היו לי מיליון ואחת נורות אדומות בקשר. אבל לא הקשבתי. לא רציתי לראות.
ב31.12 ערב השנה החדשה יצאנו למסעדה והוא אמר "אני מאחל לנו שהשנה נהיה מאורסים". אני זוכרת שכל כך שמחתי, חלמתי על זה כל הזמן.
האמנתי שנתחתן, האמנתי להבטחה שלו שב2.3 הוא תכנן להציע לי נישואים. לא ראיתי בעיניים. הוא היה שואל אותי מספר פעמים אם אמא שלי באמת אוהבת אותו ומחייך, ומשהו הרגיש לי לא טוב. היה שואל גם לגבי קשרים קודמים, האם אהבה את אותם בחורים. הרגשתי שהוא לא שואל את זה בתמימות, אלא שיש סיבה למה הוא שואל את זה. יש לו מטרה שהוא לא מספר.
בכל פעם שהיינו רבים והייתי מרגישה אשמה הייתה נוסעת אליו הביתה, במונית. הוא אף פעם לא היה נראה מופתע, לא העריך את זה.
כשאנחנו היינו רבים הוא אף פעם לא היה בא מיוזמתו. פעם אחת כשרבנו הוא העדיף לנסוע לחבר במקום אליי ואחרי שהסכים להגיע נפגשנו והוא היה נורא להוט עדיין להיפגש עם החבר ולדבר על מה שקרה אחר כך.
כל הערב עשה פרצופים על זה שלא נתתי לו להינות עם החבר שלו.

הרגשתי שהוא תמיד מתקמצן עליי.
בחודש הראשון נסענו לשוק הכרמל והצעתי לו שנקנה תותים ונאכל בדרך.
הוא עבר את כ-ל השוק בטענה שהוא מחפש את התותים הכי טובים, כשלמעשה חיפש את ההכי זולים.
ליום הולדת שלי ביקשתי צמיד והוא אמר לי שאבחר אחד ב100 שקל פחות כי הוא לחוץ כלכלית, ואני כמו טיפשה האמנתי לו.
בנאדם שמרוויח 9,000 וחי עם ההורים והוא לחוץ כלכלית?
תמיד הייתי כזו שאם הבן זוג שלי או מישהו מהמשפחה שלי ירצה, אני אעשה שמיניות באוויר כדי שיהיה מאושר ו100 שקל פחות או לשם זה לא מה שישנה.
כשהיינו רוצים לצאת עם חברים היו לו התחמקויות בגלל הקטע הכספי.
ביום הולדת של אמא שלי הוא לא רצה שנקנה פרחים ביחד, באותו הזמן, אחר כך הבנתי שהוא לא רצה שאראה כמה כסף הוא מוציא.
כשהייתי בחו"ל קניתי לו מתנה וגם להורים שלו, כשההורים שלו חזרו מחו"ל ציפיתי שיביאו משהו קטן כמו מגנט בשביל היחס, אבל הם לא הביאו כלום. הערתי לו על זה ואמרתי לו שזה לא מנומס ואפילו מעליב, והאידיוט במקום להרגיש לא נעים אמר לי שאני חומרנית.
אני. חומרנית.?!
בחורה שיוצאת איתך שנתיים ומשתדלת תמיד להעניק הרגשה נעימה לך ולמשפחה שלך, וכשלי לא מביאים אפילו משהו קטן (כי ככה לימדו אותי וכך חינכו אותי) אז אני חומרנית?
אם הייתי במקומו הייתי מתנצלת ומביאה איזה שוקולד מהסופר אפילו, העיקר לא בידיים ריקות.

נשבר לי לבוא לבית של ההורים שלו ולספוג את המבטים הלא נעימים מאמא שלו בכל פעם, היה לי נמאס להישאר לישון שם ולפגוש אותם כל בוקר. רציתי את הפרטיות שלנו. פעם אחת אספנו אותה מהקניון, הבאתי לה חיבוק ונשיקה והיא פתאום נעשה קרה אליי, עצבנית, לא רצתה לדבר והסתובבה אלי עם הגב והלכה. בלי שום סיבה.
אני זוכרת שעשיתי לו סרט על זה. אני יודעת שזה לא נורמלי אבל הייתי כל כך מדוכאת שלא הלכתי לעבודה באותו היום.
הוא דיבר איתה וקיוויתי שיסתדר, זה עבד בדיוק לשבוע.
היה לה משהו נגדי ולא הבנתי מה.
אני בחורה טובה מבית טוב, לומדת, עובדת, לא מנסה לנצל אף אחד, מתייחסת אלייך יפה, אז למה את כל כך לא אוהבת אותי?
פעם אחת נשארתי לישון אצלו ובשעה 10 בבוקר היא צעקה מול הדלת של החדר על בעלה. אני זוכרת שקמתי מבוהלת ומשהו הרגיש לי מסריח ולא טוב.
לא הבנתי למה ההתקף צעקות הזה מול החדר.
הנה עוד סיבה לעזוב אותו ואת המשפחה המטורללת שלו.
אבל לא. חשבתי שאני אשנה אותו. שדברים ישתנו.

אמרתי לו שאני רוצה שנעבור לגור ביחד ושאני מבקשת שזה יהיה באותה שכונה שאמא שלי גרה בה.
אני בת יחידה לאם חד הורית והיה לי חשוב שהיא תהיה קרובה ושתהיה לי עזרה ממנה.
הוא נורא לא רצה שנגור בסביבה של אמא שלי ושל המשפחה שלי בכלל, וכל הזמן תירץ למה לא ואמר שיש עוד איזורים ועוד שכונות. מצאו לנו דירה קומה מתחת לסבתא שלי, הוא לא ידע איך לצאת מזה. אני לא הבחנתי שהוא מנסה להרחיק ממני את המשפחה שלי, פחד שישמעו את כל הריבים שלנו.
הוא היה עושה לי מניפולציות על הקטע הכלכלי.
אמא שלי ידעה שאהיה סטודנטית ושיהיה לי קשה ולכן הציעה שכל חודש תעשה לנו משלוח אוכל. היא לא רצתה שאבזבז כסף. כשהוא שמע את זה הוא אפילו לא אמר תודה, לא העריך את זה, אלא חשב איך הוא הולך לסחוט ממני עוד כסף.
בדירה הייתה חסרה מיטה נורמלית והוא רמז שאני או המשפחה שלי נשלם. הוא אפילו לא הציע לשלם או לחלק לתשלומים. כששאלתי למה הוא לא מבקש עזרה מההורים שלו הוא שתק. הוא ציפה שאני והמשפחה שלי נשלם.
ואני, עיוורת, מאוהבת, לא מבינה את המניפולציות שלו.
לא מבינה איך הבנאדם שאני יוצאת איתו שנתיים, הבחור שאני אוהבת, זה שאני מדמיינת כאבא של הילדים שלי, הפך להיות כל כך אבל כל כך מניפולטיבי.
לאט לאט מבינה שהוא תמיד היה כזה, אבל עכשיו, כשהחיים האמיתיים התחילו (מעבר דירה) הוא החליט שהוא רוצה ליישם את התוכנית שלו ולחיות על חשבוני.

באחד הימים הוא רב איתי שוב על נושא המיטה וצעקתי עליו בטלפון בדמעות.
לא יכולתי לסבול עוד את ההתעללות הזו.
אמרתי לו שאני לא מרגישה מוכנה נפשית לעבור לגור איתו, שהוא לא יציב, שאין לי מאיפה להביא כסף למיטה.
אמא שלי (שמעולם לא התערבה בקשר) לא יכלה לעמוד בלשמוע את הדמעות שלי והרימה אליו טלפון. דיברה אליו יפה, שאלה למה אני בוכה. הוא אמר "מה זו הסדנת חינוך הזאת?", הוא לא דיבר איתי כל היום, חיפשתי אותו, ניסיתי להתקשר אליו, להורים שלו. אף אחד לא ענה. כזו מושפלת. ב12 בלילה הוא התקשר ודיבר איתי עד 2 בלילה. ידע שיש לי עבודה יום למחרת. משמרת של 12 שעות. הוא ניסה להיפרד ממני בטלפון בצורה אכזרית. שומע שאני בוכה את נשמתי. הצעתי הפסקה כמו מטומטמת, אחרי שכנועים הוא הסכים ואמר "אני מאמין שאני אדע אם להמשיך בקשר או לא מאוד מהר" ושמעתי את האכזריות והמניפולטיביות בקול שלו. ידעתי שהוא כבר החליט ושאני סתם מאמללת את עצמי.
הרגשתי שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי,את הכתף החמה והתומכת. פתאום הוא לא עונה, המשפחה שלו לא עונה. הרגשתי זרה. כאילו לא יצאנו שנתיים, כאילו אני סתם איזו מישהי מהרחוב.

הייתי שבועיים אחרי ניתוח, בכלל המחלה שהוא גרם לי, עדיין לא הבראתי כמו שצריך. הוא לא ריחם עליי.
רבנו על משהו והוא הביא לי פרחים ומסר לי אותם כאילו שהוא עושה טובה. ביקשתי ממנו לקנות לי תרופה והוא גם עשה את זה באי רצון.
לא ביקר אותי אחרי הניתוח, לא עלה אליי לתת נשיקה או משהו בסגנון.
כשהייתי מספרת לו כמה כואב לי ומציק לי, לא הייתי שומעת בקול שלו שכואב לו עליי.
כשהוא היה חולה תמיד הייתי שם כדי לעזור. תמיד נתתי את הלב שלי.
כשלא קיבלו אותו למשרה מסויימת, באתי אליו עם אוכל וניסיתי לעודד אותו.
כשהוא הקיא פעם אחת במסעדה, הייתי שם בשבילו ויצאתי איתו החוצה להתאוורר.
הוא תמיד היה אומר לי "ומה את עשית בשבילי?", אף פעם לא העריך את הדאגה שלי בטענה שהוא עושה יותר ממני בקשר. ממש...
הוא אף פעם לא היה בנאדם של נתינה, ואני לא מדברת רק על להיות לארג', אם הוא היה צריך לתת משהו מעצמו הידיים היו רועדות לו עוד שנייה מקמצנות, כלכלית ורגשית.
הבנתי הוא לא באמת מסוגל לאהוב, שהוא לא מסוגל לתת מעצמו, שהוא אף פעם לא אהב אותי!

יום למחרת באמצע העבודה הוא שלח הודעה שנעשה הפסקה ושאני לא אשלח הודעות. אוקיי...
אחרי מספר שעות הוא שלח לי הודעה שהוא דיבר שוב עם אמא שלי ושהוא לא מוכן לזה ושהוא החליט שהוא נפרד ממני סופית.
שתבינו שהייתי באמצע משמרת של 12 שעות, לא ישנתי כל הלילה בגלל השיחה שהוא עשה איתי עד 2 בלילה.
כשהגעתי הביתה בכיתי את חיי, כל כך שמחתי לראות את אמא שלי, את המקום החם. היא הראתה לי שהם התכתבו בסמסים ושהוא נבהל כי הוא הבין שאמא שלי יודעת מי הוא, שהוא ניסה לחיות על חשבוננו. שהוא סתם שיקר לי ורימה אותי ומעולם לא אהב אותי, ועכשיו כשאמא שלי יודעת את זה הוא החליט שלא מתאים לו.
מתביישת לכתוב את זה, הוא אשכרה נפרד ממני אחרי שנתיים בוואטסאפ!
הבנאדם שכל כך אהבתי, האמנתי בו, סמכתי עליו. אחרי שנתיים, בוואטסאפ.
ואני כמו סתומה עוד התקשרתי אליו אחר כך.
לא היה לי זמן להגיב כי לא יכולתי לענות לו באמצע טיפול, במשך שעתיים אולי יותר היה לי התקף חרדה ורעידות בידיים ולא הייתי מסוגלת לתפקד ולעבוד, הייתה לי הפסקה אז התקשרתי ושאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות לי התקף לב ושיפנו אותי מהעבודה באמבולנס, ולמה הוא עשה לי את זה עכשיו ולא אחרי העבודה? אז הוא אמר "מה זה משנה עכשיו או אחרי העבודה".
ואז הבנתי עם מי יש לי עסק..................
בנאדם שלא אכפת לו אפילו טיפה מהרגשות שלי.

באותו הערב הייתה לי תחושת הקלה כי הרגשתי שהשתחררתי ממשהו. לקחתי רגיעון והלכתי לישון וקמתי חדשה. עם הזמן הלך ונהיה קשה יותר ויותר.
הוא סיפר לכולם שאני קטנה ולא רצינית, שאני לא רציתי לעבור לגור איתו ושבזבזתי לו את הזמן. גיליתי שישר אחרי הפרידה הוא נכנס לאתר הכרויות שהכרנו בו והתחיל לחפש בנות חדשות. הוא כתב שהוא מחפש משהו רציני ושאם אותה בחורה מחפשת משהו אחר אז שלא תבזבז את הזמן לו ולה.
ישבתי וקראתי את זה בכאב.
אני? אני? אני לא רצינית? אני בזבזתי לך את הזמן? הייתי הכי רצינית שבעולם. לא הייתה יותר רצינית ממני.
איך בכלל הוא מסוגל אחרי זוגיות של שנתיים כמה ימים אחרי זה לשבת ולחפש בחורה חדשה באינטרנט?! איך???
מכעיס אותי שהוא לא מספר את האמת. שהוא ממציא עליי דברים לחברים שלו.
אחרי חודשיים פירסמו אותו בקבוצה של "בחורים שווים מבן גוריון". כתבו עליו שהוא באמת מחפש לאהוב מישהי.
את כל האופציות הוא מנסה.
היה בחתונה מסוימת ורואים תמונות שלו שמח,מאושר. וזה עוקץ אותי מבפנים.
רק אני יושבת ובוכה ונזכרת בכל מיני דברים שעברנו. נזכרת בטיול שלנו לפראג, באהבה שהיינו עושים, בתקוות ובחלומות לחיים משותפים. מפחדת שלא אכיר מישהו בעתיד, שלא אתחתן.
לקחתי את עצמי לטיפול ונפגשתי מספר מפגשים עם פסיכולוג. ולא רק בגללו. גם. אלא בעיקר בגלל קשרים שאני מפתחת עם גברים שלא נכונים לי. בגלל הבחירות השגויות שלי. שיחררתי הכול.
אבל זה לא ממש עזר, הרגשתי שאני פשוט יושבת ומדברת לעצמי.
אני לא רוצה לחשוב על זוגיות בזמן הקרוב, אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכניס מישהו ללב שלי. אני לא מסוגלת לאהוב, לא מסוגלת לסמוך על אף אחד ולא מבינה איך אני אעשה את זה בעתיד.
אני בטראומה ויש לי חתיכת צלקת מטורפת.
איך אני אמורה לסמוך עוד על גברים? מאיפה אני יודעת שאותו גבר מחפש באמת אהבה ולא משהו אחר?
אני מרגישה חרדת נטישה, קשה לי לישון לבד, רגילה שהוא פה לידי, חולמת עליו בלילות, קמה מפוחדת מהחלומות, לפעמים מקווה שיחזור. לא מבינה איזה גבר ירצה לצאת איתי בעתיד אם כל כך קשה לי לסמוך. לא מרגישה שאני יכולה לפתוח את הלב עוד.
אני לא רגילה להיות רווקה, קשה לי לבד.
אתמול בכיתי בלילה וקמתי בבוקר עם כזה כאב ראש.
כשאני בעבודה קל לי ואני פחות חושבת עליו, אבל כשאני בחופש אני משתגעת. במיוחד בלילה. מתחילה להתעסק בשטויות ולבדוק עליו דברים ברשת החברתית.
אין לי הרבה חברים ואני לא יוצאת בימי שישי, כי ימי שישי בערב היו שמורים לי ולו.
יש לי גם משפחה קטנה ואני גרה רק עם אמא.
אני מחכה לתחילת הלימודים, חושבת שאולי אז אהיה עסוקה יותר ומעגל החברים שלי יתרחב, עד אז...בוכה בלי הפסקה.

אני יודעת שאלוהים הציל אותי מהגבר הזה, אז למה בכל זאת אני מרגישה פספוס? מרגישה שאני אשמה? שאני לא הייתי בסדר?