אני לא טיפוס שמסתכל וחי אחורה, אני מאוד על הקרקע.. רואה את העכשיו והרבה קדימה.. יודעת להתמודד עם קושי, ראיתי עוני בחיי ואת הלבן בעיניים של החיים. אבל לפעמים כשמגיע הגעגוע הוא מאוד חזק.
לא יודעת איך להתמודד עם רגעים כאלה.
גם אם אני יודעת להרים טלפון לחברה ולהתנתק וגם אם אני עושה את הדבר שעושה לי הכי טוב בעולם, זה מאוד חזק ומלא משמעות ותוקע. זוכרת רק דברים טובים וכל רגע הופך לקסם מתוק. והכי אבסורד זה שאני ממשיכה עוד דקה לחשוב על זה וגם אם היה קשה, זה לא באמת מעכב אותי מלא לחשוב ולאהוב את אותה תקופה יחד. לא שומרת טינה בלב אבל גם לא מתעסקת בזה יותר מדי, ואני יודעת שהכח של החיים האלה הוא להרחיק את הקשר כזה שיהיה עד ללהיות ללא קשר.
ואולי בגלל זה הרגע הנוסטלגי הזה הופך לגעגוע מתוק. בגלל זה אני לא אוהבת חברים חדשים או להתחיל בקשרים אינטנסיביים.
אני דווקא אדם מאוד חברותי אבל לא תמצאו אותי מאפשרת להתקרב אלי באמת אינטימית, למה? בגלל הרגעים האלה. בגלל זה אני גם לא סובלת למשל את שדה התעופה. לא אוהבת פרידות גם אם זה רק לכמה לילות, לא אוהבת להגיד להתראות, לא אוהבת למרוח שיחה שעות ולדעת שעד שתהיה חדשה יקח חודשים, לא אוהבת יחסים מכל סוג שהוא בלונג-דיסטנס, לא אוהבת התכתבויות, לא אוהבת שינויים למרות שזה מצב שנצרך כדי להתקדם בחיים.. הכל כדי להוריד אפשרות לחוות געגוע..
איך אתם מתמודדים עם רגעים כאלה, איך אתם מורידים את החוויה החזקה של הגעגוע ומעבדים אותו לרגע מאוד ספציפי וקצר?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025