מועקה וסבל נפשיים עקב קשיים בינאישיים

אני ממש ממש קיוויתי לא לכתוב פה אי פעם שוב. ממש קיוויתי. עשיתי הכל שזה לא יקרה.
אני לא יודע איפה לפרסם את זה. איזה מדור. יותר מדי בעיות. אני חושב ששורש הבעיה הוא ביני לבין עצמי, אז מנסה את מה שעובר עלי. מי יודע, אולי האתר ישנה מדור.
אני בן 20. אני אדם מאוד חולה. אוטואימוני, מחלות ראומטיות, אסתמטי, כמעט עיוור (באחת העיניים אני באמת עיוור), וכנראה לאחרונה הצטרפה מחלת מעיים. יתכן שקרוהן.
לא עשיתי צבא אלא אני בשירות לאומי בשנה השנייה ונשארו לי 3 חודשים. אני לא מסתיר את המחלות שלי ולא חושב שיש לי במה להתבייש, אבל פעמים רבות, ביחוד בדייטים, יורדים על זה ואחרי זה אני בוכה בבית. הרבה פעמים אני שואל נהגי מוניות שירות ונהגי אוטובוס מה מספר הקו ויורדים עלי לעיני כל. גם אם אני מציין שאני כבד ראייה. קשה לראות עלי, אבל אכן ניתן לראות שהמשקפיים שלי ענקיות לכל הפחות. אחרי זה אני מרוסק. לא נולדתי ככה. הבעיותה החלו להופיע אחת אחת מגיל 17 בערך. אז חוויתי משבר רגשי קשה מאוד וניתוח בעיניים. עניין העיניים התחיל שנה קודם לכן אך הוא גנטי.
בגלל כל המחלות והסבל הדרדרתי שוב לדכאון שארחיב עליו בהמשך. אני מטופל תרופתית והייתי בעבר בטפיול פסיכולוגי שהפסקתי כי אין לי כסף. אציין מראש שאני סובל ממספר בעיות נפשיות בוודאות ובכל פעם שאני מגיע לפסיכיאטר לספר לו, לא משנה מי הוא, אני חש צורך עז לברוח ולא מצליח לדבר עליהן. רק על הכאב הכרוני ומעט על החרדות. מדבר על סימפטומים יבשים לחלוטין ו-0 רגש. אני יודע שזה פוגע בי אבל אני פשוט לא מצליח לדבר על זה. טוב נו, חרדה.
אציין מראש שאני על הקשת הא-מינית ואני נמשך בעיקר לגברים. הייתי ב-3 מערכות יחסים שהאחרונה בהן נגמרה לפני 3 חודשים. שבועיים אחרי, הכלב שלי מת מסרטן דם, וראיתי את הגסיסה. הוא מת יום לפני תאריך ההרדמה. אני חושב שהתפתח לי PTSD עקב המוות. מאז המוות אני מתעורר בלילות בחרדה, יש לי בעיות זכרון, מנסה לצעוק מתוך שינה, חווה מחדש את האירוע, ביעותי לילה ועוד ירקות. לפחות את זה הפסיכיאטר יודע. פחות מחודש אחרי שהכלב מת פוטרתי מהעבודה בגלל תרגיל לא כשר של עמיתי לעבודה. הרגשתי נורא.
אני חושב שכדאי שאתאר מה שעובר עלי מגיל 0. נולדתי למשפחה רוסית ועד גיל 4 דיברתי רק רוסית. בגיל 4 החליטו ללמד אותי עברית ועוד דברים. היו נועלים אותי בחדר שעות לפתור מתמטיקה ברמת חט"ב, רוסית, עברית, אנגלית, מקצועות מדע ועוד, עד גיל 9 או 10. הורשיתי לראות רק ניישיונל גאוגרפיק והיסטורי מגיל 4 וזה בלי לציין את זה ששנה לא תקשרתי בגן בכלל כי לא ידעתי עברית. הייתי בפעוטון רוסי והילדים היו מתעללים בי. הדחקתי את זה המון עד לפני כמה חודשים. עברתי השפלות מפאקינג גיל שנתיים. בגן רשות דיברתי רק עם 2 ילדים רוסים שהיו מתעללים בי רגשית ופעם אחת דחפו אותי על קצה של פרגולה ככה שנפתח לי הראש. זה היה מילימטר ממוות. היה לי מזל. לא היה צריך תפר אבל נשארה לי צלקת רגשית. את שארית גן הרשות העברתי לבד. בגן חובה היה יותר טוב. לא בהרבה. כשהגעתי ליסודי הייתי "חננה" של לימודים. וכמו כל ילד שלמד שפה שנייה, העברית שלי הייתה שונה משל בני גילי. הרבה יותר רהוטה. צחקו עלי. המורים לא הבינו אותי ורק תרמו לבניית בלאגן שנגמר בחרם בכיתה ב'. היה קצר למזלי. שארית היסודי הייתה סבירה. מה שכן, תמיד היו לי בעיות מוטוריות. הדבר היחיד שהצטיינתי הו הוא גמישות, דבר שמאוחר יותר גילו שהוא חלק ממחלה כרונית קשה שאני סובל ממנה שגורמת לי לפריקות. שלחו אותי לכל חוג אפשרי, והייתי גרוע בהכל. התפתחו לי רגשי נחיתות איומים שמלווים אותי עד היום. הפסקתי לעשות ספורט בגלל רגשי הנחיתות האלה. בהתעמלות קרקע ומכשירים כשהייתי שנה 6, עקפו אותי כאלה שבשנה השנייה. זו תחושה איומה. לא ממש ירדו עלי, אבל התחושה הפנימית וההלקאה העצמית... מאוחר יותר כבר לא יכולתי לעשות ספורט בגלל כאב כרוני. איזה כיף. רק במוזיקה הצטיינתי, אבל גם בזה קיבלתי כלי שאין בו עתיד וכולם צחקו על זה. אפילו בקונסרבטוריון. ההורים קנו לי כלי נוסף שלא רציתי, בלי לשאול אותי, ואילצו אותי לנגן בו. רק בגיל 18 עברתי לכלי שאני באמת רוצה לנגן בו.
הגעתי בחטיבה לכיתת מופ"ת. חשבתי שאם אהיה עם תלמידים חכמים ומצטיינים יהיה לי יותר טוב. כמה טעיתי... התעללו בי קשות. היה גיבוי לאחד הילדים כי אמא שלו מורה בביה"ס. כולם ידעו. כולם. היו מתעללים בי מול המורים, מול ההנהלה! (למעט הסגנית שממנה פחדו), ומול שאר התלמידים. הייתי מופע ראווה. לא העזו להרביץ לי, אבל ההשפלות היו גרועות ביותר מכל מכה. היו מתעללים בי גם בוואטסאפ, אפילו מול המורה. גם בפייסבוק. הפסקתי להשלים חומר בגלל זה. התפתח לי דכאון חריף. התחלתי להדרדר בלימודים. מעבר כיתה היה בעייתי ביותר. ולמה? יש רק שתי כיתות מופ"ת, ולצאת מהמסלול זו בעיה. מה גם שהמתעללים הכירו מהכדורסל את כל העיר. גם אם הייתי עובר בית ספר, כולם היו יודעים שאני זה שהתעללו בו בבית ספר מ'. הכיתה השנייה שאליה יכולתי לעבור הייתה ימנית קיצונית והומופובית. אני שאז כבר הבנתי שאני נמשך לגברים, ולא הבנתי מה היא א מיניות ולמה אני כל כך חריג, פחדתי לעבור כיתה. הבית שלי גם ככה הומופובי והרגשתי פחד נוראי ממעבר כיתה. בכיתה ט' רדפתי את ההנהלה שנה כדי לעבור כיתה. בתיכון עברתי כיתה אבל לא היו לי חברים עדיין. הייתי כמו רוח רפאים. בכיתה י' הכרתי גבר שמבוגר ממני ב-12 שנים ונהיינו זוג. הייתי בן 16 אז ובדקתי את העניין וזה היה חוקי. בסופו של דבר בן הזוג הזה בגד בי אחרי שנה בגלל עניין הגיל ונפרד ממני כי לא יכול היה להמשיך ככה. עברתי ניתוחי עיניים טראומטיים ללא הרדמה, כשראיתי איך חותכים לי את העין עם אותה העין, וראיתי את כל הניתוח, מה שהיה מזעזע ביותר. הניתוח העיר אצלי מחלה ראומטולוגית שמלווה אותי עד היום וכנראה לכל החיים. מאז אני סובל מכאב כרוני גרוע יותר. בעקבות המחלה לקחתי כדורים שגרמו לדלקת פרקים (אמרתי אוטואימוני, לא?). כמה כיף. כל אלו גרמו לי לקשיים חברתיים משמעותיים שמשפיעים עלי עד היום. אין לי תחומי עניין עם בני גילי, ואני מסתדר כמעט ורק עם מבוגרים ממני. קשה לי להכיר חברים ואני מאוד אגורפובי. אני נצמד לפינות בכל מקום שאני נמצא בו ומנסה להסתתר מנטלית מכולם. אני יכול להשתתף בשיחות, אבל אני תמיד אהיה זה שצועק מהפינה מאחור, כך שלא רואים אותו. לא מסוגל להיות במרכז. זה מעורר חרדה.
הייתי מיועד לתזמורת צה"ל. והצבא לא הוציא אותי על העיניים למרות שהיה אמור. לא היה לי תור בזמן הקרוב לראומטולוג וניסיתי לצאת על נפשי. למזלי הרופא הצבאי עלה על זה שזה ראומטי ולא נפשי. יצאתי על רפואי. עשיתי פסיכומטרי ואחרי זה התחלתי שירות לאומי כמורה באותו התיכון בו למדתי. שובצתי בכיתה של... קבלו את זה... אמא של המתעלל הראשי מהחטיבה. כן כן. אחרי 4 חודשים שונה לי התפקיד למורה פרטני בפני עצמי והוקל לי. באותו הזמן הכרתי את האקס האחרון שלי. גם הוא מבוגר ממני ב-12 שנה. גר לידי. אהבתי אותו מאוד. מאוד. בכנות, אני עדיין אוהב אותו.
פעם אחת לפני קונצרט, אבא שלי ראה אותנו מתנשקים וככה הוא ידע עלינו. הוא לא קיבל את זה בטוב. שאר המשפחה ידעה כבר קודם.
המצב הנפשי שלי המשיך להדרדר, החרדות נעשו מזוויעות, הדכאון ויתכן שהדו קוטביות שלי נעשתה גרועה יותר. התחלתי להמנע יותר מהרגיל ממגע עם בני אדם, ברמה שלא הייתי משתמש בכרטיס אשראי, רק מהפחד שיש חלק בתהליך שאני לא מודע אליו ומסוגל להביך את עצמי בו. אני לא עושה בדיקות דם מהחרדה שאתעלף. כל מפגש עם בני אדם, לא משנה מי, אני חש צורך כל הפגישה, ועוד לפני שהגעתי למפגש, לברוח ולבכות במיטה. קשה לי עם בני אדם, וככל שיש יותר מהם יותר קשה לי. המצב רע. התחלתי לקחת כמות מטורפת של ימי חופש ומחלה בגלל הדכאון וחוסר היכולת לישון בלילות, לקום בבקרים ולתפקד.
אקס שלי התחיל לקחת כדורים פסיכיאטריים ששינו אותו ב-180 מעלות. הוא נעשה ביץ' וכפוי טובה. והתחיל לעשות דברים שהם ההפך מעצמו. התחיל להתאמן בקנאות שלוש פעמים בשבוע ולא ויתר על שום אימון. המטרה- קוביות בבטן. לא בריאות, לא כלום, קוביות בבטן. הוא ידע שאני בכלל לא אוהב את זה, וזה הדליק לי נורות אדומות. אחרי חודשיים הוא נפרד ממני בטענה שלא אוהב אותי יותר וזה לגמרי שבר אותי. ניסיתי להאמין שאולי זה זמני והוא מבולבל. אבל מאוחר יותר הוא הודה שהתחיל להכין מראש את הפרידה, והקוביות בבטן היו בסך הכל הכנה לקראת הגבר הבא. הרי מי שמקבל אותך כמו שאתה לא שווה. צריך גבר פי מליון יותר שווה! איזה דוש אחד ששם עליך זין אם אתה לא בול מה שהוא רוצה. זה אפילו בלי לציין כמה עשיתי בשביל האקס וכמה היה לי אכפת ממנו וכמה השתדלתי שיהיה לו טוב. הוא החליף את אחד הכדורים ויש שיפור, אבל עדיין הוא לא חזר להיות מי שהיה, והבנתי שצריך לחפש בן זוג בחוץ.
עוד לפני כן הכלב מת וזה השפיע עלי באופן נוראי כמו שציינתי. אהבתי אותו מאוד. הוא היה מקסים. פרסמתי בקבוצת הפייסבוק בה הכרתי את הראשון (והאמת שגם את האחרון שכבר לא נמצא שם יותר) על המוות של הכלב והמצב שלי בעקבות המוות שלו, ואחרי כן פנה אלי האקס הראשון לדבר. חזרנו לקשר אבל לא נחזור להיות במערכת יחסים לעולם וטוב שכך. זה גם לא שאנחנו נהיה BFF.
חזרתי לאתרי ההכרויות (הייתי שם בעבר מעט מאוד ולא יצאו לי משם דייטים) וחטפתי הלם תרבות. במקביל התחלתי לצאת עם גבר (לא הכרנו באתרי היכרויות) שיתכן וקצת משחק בי. כמות הסירובים שאני מקבל פשוט מטורפת. גם על על מראה וגם על פנימיות. ואני מרגיש שזה פוגם לי בבטחון העצמי והדימוי העצמי שגם ככה נמוך מאז שהאקס האחרון בפועל בגד בי. אני גם פחות מדבר איתו מאז כי אני כועס עליו. אני כנראה אצא מאתרי ההיכרויות בקרוב כי הם מורידים לי את הבטחון. מאידך גיסא, אם לא אהיה בהם, לא אמצא אהבה, שחסרה לי. מה שהכי מדהים הוא שאף בחורה לא עשתה לי מאץ'. אני נמשך גם לנשים אך פחות מלגברים. זה גם פוגם לי בבטחון גם.
אני חש מכוער, דוחה, לא מוצלח, פגום רגשית, לא מעניין, כמו שאחד הדייטים הגדיר באופן דוחה מאוד: "מגילה רפואית", שאני מבזבז את החמצן לשאר בני האנוש, ושהקיום שלי מיותר. בתכלס', כל אלו דברים שצריך לעבוד עליהם הרבה לפני זוגיות, אבל אני יודע שאי אפשר לעבוד על כולם.
המשפחה שלי לא תורמת למצב הרגשי שלי, אבל בגלל המצב הרפואי והנפשי המאוד לקוי שלי, אני לא מסוגל לחיות לבד כרגע. אני גם לא אסתדר עם שותפים, ואתפוצץ מהבדידות של לגור לבד. זו ברירת המחדל.
מקום השירות מבין את המצוקה הנפשית שלי. העמותה פחות. מקום השירות מגבה אותי לשמחתי. אחרת הייתי מתפרק כבר. טוב נו, אני גם עובד מעולה. אני לא עושה בעיות אף פעם, ולא לקחתי אף פעם חופש לשם החופש.
ולגבי הדחיות באתרי היכרויות, אני מרגיש כאילו לא שוללים אותי כבן זוג, אלא כבן אדם. והאמת היא, שיש בזה משהו. אחרת היו ממשיכים לדבר איתי אלו שמחפשים גם חברים. אני באמת משתדל להיות נחמד ואדיב, ועדיין מחפשים משהו. תמיד משהו אחר. כולל האקס. מה ששובר אותי. אני מרגיש כאילו גם אלו שהם מה"מתפשרים", אלו שמוותרים על 90% ממה שחשוב להם, מרגישים שאני כל כך נוראי שלא שווה לתת לי צ'אנס. כמו שאמרתי. אף אישה לא עשתה לי מאץ', והגברים שוללים אותי או בשלב התמונות, או בשלב ההודעות או בשלב הטלפון.
בכנות אין לי מושג איך אצליח לימודים בגלל המצב הנפשי שלי. בתכלס' הייתי מתאשפז אילו הייתי יודע שזה היה עוזר. אבל זה לא. זה יעלה לי את סף החרדה עוד יותר, ויגרום לריבים במשפחה. בעיקר בגלל הפרימיטיביות של אבא ומה המשפחה תחשוב.
לא הצלחתי לסכם אפילו אלפית ממה שאני מרגיש. בכל פעם שאני בא לעשות את זה, האצבעות כותבות משהו אחר. מוחק ומנסה לכתוב שוב, ושוב נכתב משהו אחר. יבש, חסר רגשות. תיאור אימפרסיוניסטי של המציאות הפנימית שלי, לא אקספרסיוניסטי. כאילו מה שמתאר מי שצופה בתהליכים הרגשיים שלי מהצד ולא מבפנים. זה בלי לדבר על זה שיש לי נטייה לדיסוציאציה רגשית מסויימת בעיתות חרדה.
נסתפק במה שכתבתי פה. כנראה אמשיך לברוח מההתמודדות, פשוט בגלל המחסומים הרגשיים שבניתי לעצמי, בגלל התעללות, הזנחה של המערכת, וכוויות מאנשים. אני יום יום מנסה להתמודד עם החרדות שלי ורק נכווה מחדש וכבר נשארות צלקות מהכוויות.

אולי מוזיקה תצליח לתאר מה שעובר לי בראש. קצת אנרכיה הרמונית של שנברג מוקדם.


בחיי, הלוואי והייתי מסוגל פשוט לדבר עם הפסיכולוג שהיה לי והפסיכיאטר על הבעיות שלי בצורה רגשית ולא מכנית. היה חוסך לי הרבה סבל. עם הפסיכולוג בפועל עוד יותר קשה לי כי אני מפחד שהוא ישפוט אותי. בכללי אני בורח מכל דבר שעלול לשפוט אותי או לפגוע בי. אני חושב שיש לי הפרעת אישיות נמנעת. והיפוכונדריה.

אוף.

נ.ב. אני לא מסוגל לדבר עם ער"ן או כל דבר אחר. יש לי מחסום רגשי ואני בורח מלעשות את זה. זה יעשה יותר נזק מתועלת. יודע שאני קשה.
זה אפילו מזוכיסטי לכתוב פה כי כנראה אקבל הרבה אש והתקפה.