מתקשה בלקיים שיחה עם אנשים פנים מול פנים, מה דפוק בי? איך לשחרר את המחסום הזה?

שלום, אני בן 18 ורציתי להתייעץ איתכם.

כיצד ייתכן שבעת התכתבות אינטרנטית (וואטסאפ, אינסטגרם, וכל מיני פורומים למינהם) אני מצליח לקיים בקלות רבה שיחות ארוכות, קולחות, מעניינות ואף מצחיקות, בעוד שבמציאות הכל מתחרבן לי.

היו לי, אפשר אפילו לומר זכיתי, לקיים שניים שלושה קשרים ארוכים ומדהימים דרך הרשת. אבל כידוע לכם.. קשר אינטרנטי אינו תחליף לחברים במציאות. ידידות וירטואלית אינה עונה על כל הצרכים.

לכאורה לא אמורה להיות כל בעיה. אלא שלא כך במציאות. כשאני בחברת אנשים, אני נאבד.

הייתי מחלק את זה לשתיים:
1. חרדות כלליות מקיום אינטארקציה עם אנשים, ולו המינימלית ביותר. למשל, חרדה איומה מלהיכנס לחנות בגדים כדי שחלילה עובד ישאל אותי אם אני צריך עזרה, או שלקוחות שם ישפטו אותי ע"פ מה שאני לובש. ממשיך בפחד לשאול מישהו בתחנת רכבת כולה מה הרכבת לכיוון מסויים (סיפור טרי מהשבוע) וכלה בלהימנע מלומר משהו כשיש לך. בקיצור- הימנעות מכל אינטראקציה עם בני אדם.

לפני שתסיקו חרדה חברתית!!

2. גם כשאני מרגיש בנוח עם מישהו, פחות או יותר, זה לא יוצא לי. כלומר, כאחד שבד"כ לא חסר לו מה לומר, אני פשוט משתתק. הכל פורח מזכרוני, הראש שלי מתרוקן מעצם העובדה שמישהו מולי מדבר איתי.

וזה מה שאני לא מבין :(

איך זה שבכתיבה יש לי כושר ניסוח מעולה מהיר וקולח, בשיחות אינטרנטיות לא חסר לי אף פעם מה לומר על מה לדבר ולצחוק. יש לי הומור, יש בי תוכן, אני מביא פאנצ'ים, ומעבר כמובן. כשאני מוצא כמיה עם מישהו או מישהי אנחנו יכולים לעבור מנושא לנושא ולמצוא את עצמנו משוחחים וצוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. ואילו במציאות, אני לא מצליח להחזיק שיחה יותר משתי דקות, ואני לא מגזים. כמובן שבד"כ אני לא זה שבכלל יזום את השיחה, אלא הצד השני. וכשזה קורה אני כל כך שמח לקראת ההזדמנות הזאת, אלא שדקה אחרי ליבי נחמץ. תמיד זה אותו דבר: הוא מדבר, או מתעניין, אני מקשיב, עונה בעניינות וזה נגמר.. אין לי מה להגיד, אין לי, הראש שלי פשוט נמחק. כך שיוצא שההוא אומר אוקיי וממשיך הלאה בדרכו. דרך מעודנת לומר בורח.

וניסיתי, לבוא רגוע, לבוא מוכן, לא צלח אף פעם. אני חושב שכבר לפחות ארבע שנים לא קיימתי שיחות טובות במציאות (חוץ מבני המשפחה הגרעינית) שלא לדבר על קשר. אני חסר חברים, פשוטו כמשמעו.

אסיים בסיפור טרי שבעקבותיו נשבר לי והחלטתי להעלות את השאלה: הכרתי לפני שנתיים בחורה מדהימה, היה לנו קשר טוב, כמיה נהדרת והיא די הצילה אותי בזמנו. היריעה קצרה מלהרחיב, והפרטים גם לא ככ רלוונטים. השבוע נפגשנו, פעם ראשונה בחיים. ואיך לומר במילים עדינות, היה זוועה. נכון, אני בחור מופנם, שלוקח לו זמן להיפתח אל אנשים. אבל עדיין, למען השם. היא דיברה קצת, אני אמרתי "כן כן" בעיקר. דיברתי אולי דקה שתיים *בכולל* וזהו. ישבנו במשך חצי שעה, השתיקה הכי נוראה שחוויתי בזמן האחרון. ישבתי שם, עם הבחורה המדהימה הזו, והרסתי פונטציאל של ידידות בחיים הלא מפוקסלים. ככה, במחי יד. למה. איך פתאום לא היה לי שום נושא להעלות. וגם אז, הוא מיצה את עצמו תוך מאית השניה.
מה דפוק בי?


אם הגעתם עד לפה זה לא מובן מאליו❤️
אני יודע שאתם לא מאבחנים מקצועיים, אבל אולי יש לכם עצות, טיפים, רעיונות או הפניות.

תודה מראש :/